התחלה: בן חמישים. נולד וגדל בעיר הצפונית קריית שמונה. בן הזקונים להוריו ורה ויצחק רטיג ז"ל, אודים מוצלים מאש. "כשנולדתי אבי היה בן 61". הבית היה מסורתי.

הורים: בישראל היה האב קצב ובעל אטליז. "עד גיל שמונים ניהל את האטליז ביד רמה". האם ורה הייתה עקרת בית ודאגה לגידול הילדים.

בחר בחיים: האב יצחק נולד בלובין שבפולין. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה בן 40. אשתו ושני ילדיו ישראל ופסיה הי"ד נרצחו בידי הנאצים. "הם אחים שלא זכיתי להכיר". את ימי המלחמה עבר האב ברוסיה, שם גם פגש את ורה, רעייתו השנייה, ילידת רוסיה. בתום המלחמה נישאו. "אבא בחר בחיים".

ראש עיר: לאחר המלחמה שב האב עם ורה אשתו לפולין, שם נבחר לשמש ראש עיר בדושניקי, עיר מרפא קטנה. הם גרו בה יותר מעשור ונולדו להם שתי בנות: אהובה (69) ויונה ז"ל. בשנת 57' עלו לישראל ובן הזקונים נולד ונקרא על שם סבו, אב אביו, חיים.

אובדן: ההורים קבעו את מושבם בקריית שמונה וחיו שם עד סוף ימיהם. האחות יונה נפטרה בגיל 18 ממחלת הסרטן. היה בן ארבע כשאחותו נפטרה, אך זוכר "אחות מסורה, שמטפלת בי בלי הפסקה. זוכר את השבעה".

אבלות: בשנים הראשונות לאחר מות האחות הייתה בבית אווירה קודרת. "אחרי כל מה שאמא עברה היה לה קשה להתאושש מהמכה הכואבת הזאת. לא שמעו בבית מוזיקה, לקח המון זמן לקום מהשבר".

דור שני: נושא השואה קרוב ללבו והוא עוסק בו רבות. קורא ספרי מחקר ותיעוד בתחום. "אומרים ששישה מיליון יהודים נרצחו. לדעתי, ועל פי חומרים שקראתי, המספרים לצערי גבוהים בהרבה".

קטיושות: כתוצאה מילדות בצל ההפגזות הפך למומחה בזיהוי יציאות ונפילות של קטיושות. "שומעים את היציאה של הקטיושה ויש שנייה-שתיים לתפוס מחסה. בגיל התיכון היה שלב שסירבתי לפחד והתעקשתי גם בזמן הפגזות להמשיך בשגרת חיים רגילה".

ממלכתי: למד בבית ספר הממלכתי המגינים ובתיכון הממלכתי דנצינגר. מנהל התיכון בזמנו היה צבי צמרת. "ימי הנעורים שלי היו מלאים בהרבה התנדבות, לימודים, חברים ומסיבות".

מתקרב: בעקבות האב כל הבית התקרב למסורת. "למרות הלימודים בבית הספר הממלכתי והחברה שבה הייתי, הייתה לי זהות דתית מאוד ברורה, אבל הייתי מסורתי, לא דתי". הוא שמר שבת, התפלל, ולפני בר המצווה החל לחבוש כיפה, "אבל הייתי בחברה חילונית".

קדימה בני עקיבא: בת שירות לאומי בבית הספר הציעה לו הדרכה בסניף בני עקיבא בעיר והוא נעתר. "דרך הסניף נחשפתי לעולם לא מוכר. התחברתי לבחורי הישיבה ולבית המדרש. למדתי אמונה ושיעורי גמרא". בסוף כיתה י"א החל לחשוב ברצינות על האופציה של ישיבת הסדר.

ישיבת הכותל: ההתחלה לא הייתה פשוטה, אך האווירה ברובע היהודי עם הלימוד בבית המדרש היו שילוב מנצח. יצר קשר עם רבנים בישיבה ומחוצה לה, בכדי להעשיר את עצמו וללמוד מאורחותיהם. למד חברותא עם הרב נתן צבי שולמן, ראש ישיבת סלבודקה, ועוד.

שירות צבאי: "הייתי מהדור של מקימי גבעתי". רס"ן במילואים. מזה 15 שנה, מאז לידת הילד השישי, משרת בהתנדבות במילואים בחטיבת ירושלים. כיום קצין בחטיבה בחפ"ק של המח"ט. עשה במהלך השנים קרוב לאלף (!) ימי מילואים.

החצי השני: לקראת שיעור ד' בישיבה נישא לוורד (48), בת קריית שמונה. "נפגשנו בבני עקיבא". כיום מנהלת מדור רישום גני ילדים בעיריית רעננה.

צאצאים: שבעה ילדים. הבכור חגי (27), עדי (26), חן (25), כלה טרייה, נישאה רק לפני שבועיים לחגי גרינפלד, נועם (23), נריה (19), דרור (16) ואחרונה חביבה אורי (15). בנוסף לכך, סב גאה לשלושה נכדים. "ב"ה, יש נחת".

כולל בעתניאל: עם סיום הלימוד בישיבה נשלח להקים כולל ביישוב. "זה היה אתגר. בניתי את התשתית להקמה. הבאנו חבר'ה רציניים לכולל. למדתי ולימדתי. לאחר כמה שנים הפך הכולל לישיבת ההסדר של היום". שלוש שנים גר עם רעייתו במקום.

חזרה הביתה: מעתניאל עברו בני הזוג חזרה לכור מחצבתם קריית שמונה. היה אברך וחצר"מ (חצי רב-מחנך). "במשך ארבע שנים היינו שם, ואז עברנו לנהריה ולימדתי שם בישיבה התיכונית".

נהריה: לאחר שנתיים הקים את ישיבת ההסדר 'נהר דעה' בנהריה. הבין שבנהריה חי ציבור חשוב ויקר וחובה לדאוג לו. "באותה תקופה העיר הייתה מאוד ראשונית מבחינה תורנית. פתחתי עמותה, הבאתי רבנים, דאגתי לאישורים והכול". שמונה שנים גר עם משפחתו בעיר עד שפנה לאתגר הבא.

צו השעה: עזב עם משפחתו את ישיבת נהריה שבה לימד והחליט שהגיעה השעה לעבור למרכז הארץ. "אני מאמין עד היום, שהדברים במדינה מוכרעים בין ראשון לרעננה. הבנו שהמשימה הלאומית הדחופה זה מרכז הארץ, אז קמנו עם שבעה ילדים ועברנו לרעננה".

למה רעננה: "יש בה ציבור דתי משמעותי שעובר תהליכים וגם ציבור חילוני חשוב". הקים את ישיבת ההסדר 'בינות' ברעננה. "לא שיערנו כמה קשה זה עומד להיות. לא הייתה קבלת פנים מבינה. לאחר ההקמה הרב דרורי אמר לי: 'לא האמנתי שזה יקרה'".

חבלי לידה: היו קבוצות בציבור החילוני שהתנגדו להקמת הישיבה ופנו ליועץ המשפטי בעירייה. גם הפוליטיקאים המקומיים לא סייעו והציבור הדתי באותם ימים לא שש למהלך. "האמנתי שזה חשוב ולא הרמתי ידיים. הייתה לי את ברכת הדרך של הרב מרדכי אליהו ועם זה באתי".

גמרא ועשייה בעיר: לאחר נדודים עברה הישיבה למשכנה הקבוע במתחם ישיבת בני עקיבא בעיר. "הרב אפרים זיק קיבל אותנו בשמחה". הישיבה מחנכת את תלמידיה ללימוד מעמיק מתוך עיון בגמרא ואמונה, "עיקר היום מוקדש לכך", ומאידך מחנכת לעשייה חברתית ותורנית ברחבי העיר.

בינות: שם הישיבה 'בינות' הוא מלשון "בינות עם". להיות בין ובתוך העם, וכן מלשון בינה. "האמת הגדולה מורכבת מבינות, דעות קטנות רבות, ויש למצוא את הקו המחבר ביניהן".

תלמידים: את הישיבה מרכיבים תלמידים ממגוון מקומות בארץ ובעלי דעות שונות. "הדבר תורם לאווירה ולנקודת המבט שמייחדת אותנו". לישיבה גם קהילת אברכים המורכבת מזוגות צעירים.

זהות יהודית: מזה כשלוש שנים משמש יו"ר איגוד המרכזים לזהות יהודית. האיגוד מייצג 32 עמותות הפועלות בפיקוח האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך ומפעיל עשרות סניפים ב‑135 רשויות בכל הארץ, "ממעלות וקריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום", ביותר מ‑700 (!) בתי ספר ממלכתיים.

מהפכה: "עשרות אלפי ילדים בחודש נחשפים לשורשים שלהם". המטרה: הנגשת היהדות לילדים ונוער בחינוך הממלכתי. "המפעל החשוב הזה מתרחש בזכות הרבה אנשים טובים, ביניהם אנשי הבית היהודי, והאגף לתרבות תורנית בראשותו של שמריהו הרמן, שפרש לאחרונה".

בואו לממלכתי: מעודד כניסת מורים דתיים למסגרת החינוך הממלכתי. "על בשרי למדתי כמה זה משמעותי. כילד למדתי בבתי ספר חילוניים ושם פגשתי מורים דתיים, מורה חיילת דתייה, בת שירות לאומי שפעלה בבית הספר - אין ספק שזה מקרין ומשפיע".

אם זה לא היה המסלול: הכיוון היה יותר בתחום הריאלי-פיזיקלי. תכנן להיות מדען או רופא, אבל באיזשהו שלב הבין מהו הצורך של עם ישראל ושינה תוכניות. "משתדל לתרום את תרומתי הצנועה למען עם ישראל".

ובמגרש הביתי:

על הבוקר: משכים קום בסביבות 5:30. מתארגן ולומד עד לתפילת שחרית בישיבה בשעה 7:00. אחר כך מתחיל בעשייה אינטנסיבית. לאורך היום בישיבה מלמד ולומד, בשילוב פעילות נדרשת בזהות יהודית.

דיסק ברכב: לא שומע מוזיקה יותר מדי, אבל כשכן, נהנה משירים שקטים ומוזיקה יהודית אלטרנטיבית כמו האחים יונתן ואהרון רזאל. גם אהוד בנאי ואביתר בנאי אהובים.

שבת: מלאה וגדושה. גם בשבת משכים קום ולומד עד למניין הראשון. הסעודות המשפחתיות בבית משפחת רטיג מתארכות ויכולות להימשך שעות. "זכיתי במשפחה מאוד מגובשת. שרים, אומרים דברי תורה, מדברים". בשבתות ישיבה סועדת משפחתו עם התלמידים. לאורך השבת מעביר שיעורים בישיבה ושיחות בבתי כנסת ברחבי העיר.

עתים לתורה: מהבוקר עד הערב, מתי שרק אפשר.

אוכל: כיאה לבן של קצב ובעל אטליז, המאכל האהוב עליו ביותר, איך לא, בשר לסוגיו. לפעמים נכנס למטבח ומבשל מטעמים. "אין לי הרבה זמן אבל בהחלט נהנה מזה".

אחזקת הבית: אחראי על קניות, כל התיקונים הנדרשים, תשלומים, סידורים ועוד.

מפחיד: בפן הלאומי חושש מהשפעת הערכים המערביים שמטשטשים את הזהות היהודית. בפן האישי, "שעד 120 לא אספיק את כל מה שאני רוצה לעשות".

דמות מופת: קודם כול, אבא. "בגלל העוצמות האדירות שהקרין כל ימיו. למרות מה שעבר שמר על כוחות חיים, אנרגיות בריאות ושמחה". וכן רבנים גדולים כמו הרמח"ל, הרב קוק והרב נריה זצ"ל, "אנשי חזון גדולים שהשכילו לחזות את התרופות של הדורות הבאים".

פנאי: מקפיד על "נפש בריאה בגוף בריא". משתדל לעשות ספורט, בעיקר ריצה ואגרוף תאילנדי.

משאלה: "שהעולם יגיע לתכלית הטוב והיה ה' למלך על כל הארץ".

כשתהיה גדול: מרגיש שלם בדרכו. "רק להמשיך עוד ועוד בעשייה". ואולי, פעם, כשיהיה מעט זמן פנוי להתמקד בכתיבת ספרים, "הלוואי".

[email protected]