בית המשפט העליון
בית המשפט העליוןצילום: פלאש 90

הפעם נראה היה שבית המשפט העליון נערך היטב לשנה החדשה.

ראשית, הוא התחדש השבוע בשני שופטים שנבחרו בוועדה לבחירת שופטים. לזכותה של הוועדה ולזכות העומדים בראשה, שרת המשפטים לבני ונשיא בית המשפט העליון גרוניס, חייבים לומר שקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה הליך הבחירה עבר באופן חלק ומכובד כל כך.

להוציא את פרשת נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט יצחק כהן, שנאלץ להודיע על הסרת מועמדותו לאחר שנחשד בפלילים, שום שערורייה גדולה או קטנה לא נקשרה בהליך, וגם לא מהלכים כוחניים. שני השופטים שמונו הם בחירות טובות. היועץ המשפטי לממשלה היה בחירה אולטימטיבית, אדם מוכשר ומנוסה מאוד שמביא לבית המשפט ניסיון חשוב כראש התביעה הכללית. בעוד פחות משלוש שנים, כאשר השופט אליקים רובינשטיין יצא לגמלאות, לא יהיה בבית המשפט אף אדם שכיהן בצמרת משרד המשפטים, ולולי היה נבחר מזוז ייתכן שהיו עוברים שנים ארוכות עד שהיה מתמנה לבית המשפט העליון אחד כזה.

גם ענת ברון היא בחירה מצוינת. היא שופטת ותיקה מאוד עם ניסיון של שנים בדין האזרחי כעורכת דין פרטית. היא אמנם לא הייתה האופציה הטובה היחידה מבין השופטים המחוזיים שהופיעו ברשימת המועמדים, אך בהתחשב במחויבותה של לבני שלא לפגוע בגודל הנציגות הנשית בבית המשפט העליון, ברון הייתה בחירה הגיונית. חברותה הקרובה עם שופטת בית המשפט העליון (וחברת הוועדה שנמנעה מלהשתתף בהצבעה) אסתר חיות בוודאי גם לא הזיקה. וזו אולי הייתה הצרימה הקלה השנייה בהליך הבחירה הנוכחי.

קבלה לעם

לכבוד השנה החדשה גם ניקה בית המשפט העליון את שולחנו, ופרסם שלושה פסקי דין בעתירות כבדות משקל שהשתהו אצלו זה זמן. כבדות, על שום שנדרש בהן בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת. ומהן למדנו שני דברים. ראשית, כי על פי השורה התחתונה בית המשפט של אשר גרוניס היה ונותר כזה שנמנע ככל האפשר מאקטיביזם משפטי. אחרי הכול שלוש העתירות נדחו. שנית, האקטיביזם המשפטי עודנו רוחש מתחת לפני השטח, שכן בכל אחת מהעתירות נמצא מי שחשב שיש לכפות על הכנסת את השקפותיו הערכיות של בית המשפט העליון.

העתירה הראשונה שנדחתה ברוב דעות דחוק תקפה את חוק ועדות הקבלה, זה שנועד להציל את ההתיישבות היהודית בגליל. לאחר שבג"ץ אילץ את היישוב קציר בוואדי ערה לקבל אל שורותיו את משפחת קעדאן מבאקה אל-גרבייה, עיגנה הכנסת בחוק את זכותם של יישובים קהילתיים קטנים, בנגב או בגליל, להקים ועדות קבלה. הוועדה כוללת שלושה מחברי היישוב, נציג הסוכנות היהודית ונציג המועצה האזורית המשמש כראש הוועדה. החוק מונה מספר עילות אשר בשלהן ועדת הקבלה רשאית שלא לאפשר לאדם לבנות בית ביישוב. לא זו בלבד שבלשון החוק אין זכר לתכליתו, מניעת השתלטות ערבית על היישובים היהודיים הקטנים בגליל, אלא שלאחר דיונים ארוכים בוועדת החוקה של הכנסת, ומפחד פסילת החוק בבג"ץ, כללו בו הח"כים סעיף מפורש האוסר אפליה.

העותרים ביקשו את התערבות בית המשפט במבנה ועדת הקבלה ואת פסילת שתיים מבין העילות לסרב למועמד שמנה המחוקק. העילה האחת היא "חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב הקהילתי, שיש יסוד להניח כי יהיה בו כדי לפגוע במרקם זה", כלשון החוק, והשנייה: "מאפיינים ייחודיים של היישוב הקהילתי או תנאי קבלה הקבועים בתקנות האגודה". העותרים טענו כי הרוב האוטומטי של אנשי היישוב בוועדה מבטיח כי הקהילה תצליח להכשיל את קבלתו של כל מי שלא תחפוץ ביקרו, ושבחסות שתי העילות של "חוסר התאמה" ושל "מאפיינים ייחודיים" אפשר יהיה להפלות בקבלה ליישוב על בסיס של גזע, מגדר ולאום.

שלושה מבין שופטי בג"ץ, השופט ג'ובראן כמובן ואיתו השופטת ארבל והשופט דנציגר, קבעו כי יש לפסול את שתי העילות שמנינו, שכן ניסוחן העמום מאפשר אפליה בפועל. השופט ניל הנדל ביקש לפסול רק את הרכב הוועדה אשר מאפשר רוב אוטומטי לחברי היישוב. שופטי הרוב, בפסק דינו של הנשיא גרוניס, לא הוציאו מכלל אפשרות שהחוק ייפסל בעתיד, אך טענו כי אין הם רוצים לדון את החוק על פי סופו. אם במהלך השנים יתברר כי בפועל החוק מביא לאפליה מובנית, למשל כזו שלא תאפשר לערבים לרכוש מגרש ביישובים הקהילתיים היהודיים, אפשר יהיה לשוב לבית המשפט ולדרוש את ביטולו של החוק. הכנסת קיבלה אם כן ארכה לנסות ולבדוק באיזה הסדר חוקי היא תצליח למנוע את קריסת ההתיישבות היהודית בגליל. אם כי באקלים המשפטי והציבורי הנוכחי קשה לראות פתרון כזה באופק.

מכל הליבה

העתירה השנייה נדחתה, ממש, כמעט בבוז. העתירה של מייסדי מפלגת שינוי, של כמה חוזרים מקצועיים בשאלה ושל חבר הכנסת אלעזר שטרן כמובן ביקשה לבטל את החוק הפוטר את מוסדות הלימוד של גילאי התיכון של המגזר החרדי מלימודי ליבה. החוק נחקק לפני שש שנים בממשלת לבני-אולמרט, רגע לפני ששופטי בג"ץ הכריעו בעתירה דומה אבל שונה, כזו שביקשה לכפות על משרד החינוך לאכוף על המוסדות החרדיים את החובה החוקית שהייתה אז על מוסדות מתוקצבים ללמד לימודי ליבה. השם המכובס "חוק מוסדות חינוך תרבותי ייחודי" פוטר מלימודי הליבה מוסד תיכוני "שניתן בו חינוך שיטתי הנובע מאורח חייה של הקבוצה התרבותית הייחודית הלומדת בו בהתאם למאפייניה הייחודיים", או בניסוח הבהיר יותר המופיע בהמשך החוק: "קבוצת האוכלוסייה החרדית". החוק העניק תקצוב של 60 אחוזים לישיבות הקטנות, בין אם הן מלמדות לימודי ליבה ובין אם לאו. חשוב להדגיש כי הפטור ניתן רק למוסדות התיכוניים. בתי הספר היסודיים של החינוך המוכר שאינו רשמי של הציבור החרדי עדיין חייבים בלימודי ליבה. חלק נכבד מהן עדיין מצפצפים על החוק, ובבג"ץ מתנהלים עדיין הליכים שיחייבו את משרד החינוך להגביר את הפיקוח ולשלול תקציבים ממוסדות שישתמטו מהעניין.

גם כאן בדעת המיעוט לקבלת העתירה היו ארבל וג'ובראן, שביקשו לבטל את החוק. ארבל הגדילה לעשות, ופרט לנימוקים של זכות היסוד של תלמידים חרדים להשכלה כללית, העלתה סיבה נוספת לפסילת החוק של הכנסת, זכות יסוד שטרם שמענו על קיומה: זכותה של הדמוקרטיה. "ניתן לטעון שהחוק אף פוגע בזכותה של דמוקרטיה להתגונן, בכך שהוא אינו מחייב מוסדות חינוך מסוימים בהנחלת ערכים בסיסיים של דמוקרטיה".

את דעת הרוב שדחתה את העתירה כתב השופט הנדל, שלא חסך את שבטו מהעותרים. "טיעוני העותרים - רובם ככולם - מוצגים מתוך נקודת המבט של בני המגזר החרדי, תלמידי ובוגרי הישיבות הקטנות", כתב השופט, "החוק, כך נטען, פוגע בזכויות של אותם נערים חרדים. בהקשר זה לא למותר לציין כי העותרים עצמם אינם מנהלים כיום אורח חיים חרדי, ואינם שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך חרדיים. נמצא, אפוא, שעיקר הפגיעה שנגרמת לדעת העותרים לזכויות יסוד חוקתיות - איננה נוגעת להם-עצמם בצורה ישירה. המשמעות היא שהעתירה נגועה מיסודה באופי פטרנליסטי".

עוד שתי נקודות ראויות לציון בהנמקותיו של הנדל. הראשונה: בעתירות כנגד הציבור החרדי מתבקש בית המשפט לבטל רכיב מרכזי בזהות התרבותית של המיעוט. זאת בניגוד לתפקידו המסורתי של בית משפט העוסק בענייני חוקה - להגן על זכויות המיעוט מפני הרוב. הנקודה השנייה היא שלא הכול חוקתי. "לעתים נדמה כי מצופה שבית משפט זה יתערב ויתקן מצב, וזאת מתוך הנחה שהתיקון הוא דרוש ושאין גורם אחר שיעשה זאת", כתב השופט הנדל, והדגיש "יש ושינויים חברתיים ראויים להתפתח מעצמם".

פונדקאות כבקשתך

גם בעתירה השלישית, תאמינו או לא, ביקשה השופטת ארבל לפסול את חוק הכנסת (השופט ג'ובראן צידד הפעם בדעת הרוב שדחתה את העתירה). כאן לא עמדו על הפרק יחסי דת ומדינה, גם לא מערכת היחסית המורכבת של מדינת ישראל עם תושביה הערבים, אלא הנושא השלישי בחשיבותו המטריד בשנים האחרונות את בתי המשפט ואת דעת הקהל: זכותם הבלתי מוגבלת של חברי הקהילה הגאה להביא ילדים לעולם באופן המדויק והמתאים להם באותו רגע.

שתי בנות זוג שרצו שאחת מהן תהרה מביצית של רעותה, הניחו לבית המשפט לבחור איזה חוק כנסת עליו לבטל - את חוק הפונדקאות הדורש הפרדה בין ההורים המיועדים ובין הפונדקאית, או את החוק לתרומת ביציות האוסר על אישה לקבל תרומת ביצית, אלא אם כן היא בעלת מגבלה רפואית המחייבת את התרומה. המדינה הציעה כי השתיים יעברו את ההליך בחו"ל, אבל הן סירבו בשל העלות הגבוהה ואילוצי המשרה של אחת מהן, קצינת קבע בצה"ל. ובכל זאת, שתי שופטות ושופט אחד חשבו שראוי לבטל את חוקי הכנסת לכבוד השתיים.