להשתתף במסע לפולין?

נערים ונערות רבים עומדים מול השאלה הקשה האם לקחת חלק במסע לפולין. הדעות מגוונות לכאן ולכאן.

יעל רון , ה' בתשרי תשע"ה

מצעד החיים אושוויץ מסע לפולין
מצעד החיים אושוויץ מסע לפולין
צילום: פלאש 90

שאלה קשה עומדת מול הנוער שעולה לכיתה יא' או יב', האם לקחת חלק במסע לפולין.

דעות מגוונות נשמעות לכאן ולכאן, יש שאומרים שחובה עלינו לחזור למקום בו רצו למחוק את העם היהודי ולהראות שאנחנו חיים, קיימים וששונאינו לא הצליחו למלא את מבוקשם. יש שיגידו, שמסע זה לא מתאים לבני נוער, שלא בשלים אליו מבחינה נפשית ועלולים לקחת אותו למקום לא נכון. בנוסף, בנסיעה לשם בעצם מפרנסים את הגויים שרצו להשמידנו.

"לפני עשר שנים טסתי לפולין במסגרת האולפנה והחוויה לא זזה ממני עד היום", מספרת לילך בן צבי. "אני חושבת שרק מי שהיה שם יכול לקחת איתו את הצעקה, שלצערנו הולכת ונעלמת מעולמנו יחד עם ניצולי השואה ההולכים ומתמעטים. אני  מחוברת לנושא השואה מגיל צעיר, אך שום דבר לא ישווה לצעידה ביערות ובמחנות ריכוז, עטופה בדגל ישראל יחד עם חברותיי. זה גבר על כל שיקול זר, אז הפולנים עושים עלינו מילונים כל שנה, רצחו וגם ירשו? שיקחו את הכסף, את הזיכרון הבלתי אמצעי הם לא יכולים לקחת".

בן צבי ממשיכה, "אני חושבת שיש יתרונות וחסרונות ליציאה דווקא בגיל ההתבגרות. ההיתרונות, שזה נותן פרספקטיבה לשאר החיים, לקראת היציאה לשירות הצבאי, זה מטעין את המשך החיים בערכים חדשים. החיסרון הוא שאולי כדאי לצאת כמבוגר, כשהתפיסה של הדברים היא יותר פרופורציונאלית". 

גם יותם, שעבר את המסע, מחזק את דבריה של בן צבי, "אני בעד להוציא נערים לפולין, עדיפות לנערים בכיתות יב' ולא יא'. רואים בפולין דברים קשים, כל אחד מגיב בצורה שונה אבל רוב הנערים רציניים ומבינים את העניין. כל נער נפגש עם סיפורים לא פשוטים ומתמודד איתם יחד עם המורה, החברים והמדריך. הרבה מסקנות נוצרות בסיום המסע, מסקנות שמלוות אותך הלאה, לאתגרים הבאים שבחיים.

"עם ישראל חייב לחזור לשם, לראות, לשמוע ולהבין את מה שעבר, לא משנה אם יש קשר משפחתי או לא, כולנו עם אחד, המטרה הייתה אחת. כל נער צריך להבין מה חשבו עלינו ומה רצו לעשות לנו. נער שלא היה בפולין לא יכול להבין לעומק את מה שקרה, תפיסתו תהיה שונה. עם הכנה טובה למסע ועם רצינות ורצון להקשיב ולהפנים אדם יוצא אחרת".

הילה סולימני התלבטה האם לקחת חלק במסע לפולין, אך לבסוף החליטה שלא וכמה שנים לאחר מכן, במסגרת האוניברסיטה נסעה למקום. כעת היא טוענת שהחוויה הזו לא צריכה להיעשות בגיל צעיר, אלא בגיל בוגר בו ניתן להכיל את הדברים בצורה ראויה.

"כל שנה מחדש נוהרים אלפי בני נוער ישראלים להירשם למסעות לפולין, כאילו מדובר באיזו חובה לאומית שכזו", אמרת סולימני. "לפני שש שנים הייתי באותה סיטואציה, רק שהאולפנא שבה למדתי האמינה שאפשר ללמוד על השואה גם מכותלי בית הספר ולא צריך להכביד על ההורים הוצאות מיותרות. בהתחלה, לא האמנתי בזה אבל עם הזמן שמעתי 'חוויות' של נערים בני גילי שחזרו והבנתי שהם אומנם כותבים מחברות מרגשות עד דמעות ומבטיחים לנקום נקמת דם, אבל בין לבין מדובר ב'טיול שנתי' מחוץ לגבולות המדינה והרחק מההורים, אחלה הזדמנות. נכון, זה לא כל בני הנוער, אבל רוב המשלחות אכן נופלות בפיתוי הזה ולא נשארים באווירה שלשמה התכנסנו בפולין".

סולימני מוסיפה לספר, "אני בינתיים כבר מזמן סיימתי את התיכון, הייתי סטודנטית לתואר ראשון ובגיל 22 הגעתי לפולין, כחלק ממשלחת סטודנטים. הגעתי בוגרת, מוכנה נפשית ובעיקר בעלת הבנה על חשיבותה של המשלחת. פגשנו שם במשלחות של הצבא, וגם בני נוער שנמרחו אחד על השני בפוזות שלא התאימו לאווירת הגטו. כשחזרתי לארץ הבנתי את הפער של 'חווית המשלחת' כשאתה נער לעומת כשאתה מגיע לשם מגובש באישיותך ועם הבנה אחרת על העולם! אתה פחות עסוק בלהבין חלקי היסטוריה ולתכנן נקמה בגווים, אתה עסוק בלמנוע את העתיד מתוך הבנה כי העבר היה קשה.

"בנוסף, מדובר בעול כלכלי המוטל על הורים רבים שלא יכולים לשאת בכך. לעומת זאת, משלחות הסטודנטים ברובן מסובסדות ויכולות להגיע לרבע מהמחיר שמשלמים בני הנוער שנמצאים עימם באותה הטיסה ובאותם המקומות בדיוק".

אפרת מילכה שגב, חושבת שבכלל לא צריך לקחת חלק במסע לפולין ושצריך ללמוד את הדברים בארץ ישראל, "לא נסעתי לפולין וגם לא אסע, כי נמאס לי מחינוך לדיכאון שלא מצמיח", אומרת שגב. "מה שאתה רואה בפולין זה לא הרוח היהודית, הגאווה ומסירות הנפש. אפשר ללמוד פה, בארץ החיים, בלחיצת כפתור, על נשמת היהודים ששרדה שם בגאון- על החלק שבאמת חי באדם, הגבורה, מסירות הנפש, על הנשמה שלא מתה ולא נכנעה. אין מה להראות נוכחות יהודית בפולין, ואין מה לנופף לכל העולם בדגל השואה כבסיס לקיומנו כאן במדינה יהודית ריבונית על אדמת ארץ ישראל. אנחנו כאן כי פשוט מגיע לנו וזוהי ארץ אבותינו שאלוקים נתן רק לנו".

שגב ממשיכה להסביר, "לקחנו עם הגלות את מחלת החוסר בטחון עצמי, שמגיע לי להיות פה, רק כי שרפו אותי חי שם. זה אולי באמת עזר להחלטת האומות על הקמת המדינה בזמנו, אבל היום אנחנו כל כך לא שם, כל כך התבגרנו ונבנינו מאז. אין מה לפחד מהכחשת השואה אם אתה באמת מאמין שאתה העם הנבחר, שיש דין ויש דיין, שא-ל נקמות ה', ושהקיום שלך על אדמת הקודש שלך אינה תלויה בהכרתם וברחמיהם של שרים ורוזני האומות".