תפילה של אמונה

ריעות לוי המתמודדת עם פציעתו הקשה של בנה התבקשה להעביר שיחה לבנות בנושא התפילה. בדרך גילתה על הקשר המיוחד בין אמונה לתפילה.

ריעות לוי , ח' בתשרי תשע"ה

מתפלל בלי קול
מתפלל בלי קול
ריעות לוי

בקשו ממני להעביר שיחה באחת מהאולפנות באזור רמלה, והרכזת החברתית ביקשה שאתמקד בנושא התפילה. אמרתי שאין בעיה ויהיה בסדר.

ומאותו היום אני חושבת איך להתמקד בנושא התפילה, הרי השיחה שלי היא על אמונה חזקה, דרכי התמודדות עם קשיים, להעריך את הטוב וכו'

ואז עברה בי מחשבה שבעצם האמונה היא התפילה. תפילה לא חייבת להיעשות דווקא עם סידור, בבית כנסת או כשהילדים ישנים... "איזוהי עבודה שבלב- זוהי תפילה", אמונה היא עבודה שבלב, כל יום אני נושאת תפילה לבורא העולם שייתן לי כח, שיבריא כבר את איתן מיכאל, העוצמות של האמונה מעלות את התפילה לדרגה גבוהה יותר, אני יום יום חשה את התפילה, מרגישה אותה.

ואם אחזור לאחור, ממש לתקופה של התאונה, כאשר אני מתבוננת בתמונות ובמיילים מאותה התקופה, אני רואה שגם אז תמיד התפילה הייתה שגורה בפינו. בטיפול נמרץ, כאשר היינו עוד במצב כל כך רגיש וכואב, לא הפסקנו לשיר לו: "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה' יראי אלוקים, זרע קודש בה' דבקים".

לא בכינו, לא כעסנו, לא האשמנו אף אחד, רק נשאנו תפילה לבורא העולם שיחזיר לנו את איתן מיכאל המתוק ונזכה לראותו מאיר את העולם בתורה ובמעשים טובים.

חברים טובים שלנו שבאו לבקר אותנו בבית החולים כתבו מייל לגרעין, וכך היה כתוב בו:

"יום שני, 22 באפריל ב 13:45. משפחת לוי הגיבורה.
אתמול ביקרנו את אבי ורעות בביה"ח.
הם כואבים ולא נעים לראות אותם סובלים אבל הם מתמודדים בגבורה פיזית ונפשית עם המכה שנחתה עליהם.
הם אמורים להשתחרר היום מביה"ח להמשך החלמה בבית ואגירת כוחות לקראת ההתמודדות עם שיקומו של שחר מיכאל החמוד שמורדם ומונשם.
צריך להמשיך ולהרבות בתפילות לרפואת שחר מיכאל בן רעות".

יום לאחר התאונה, כשהיינו פצועים וחבולים נפשית ופיזית, שידרנו גבורה, שידרנו שעינינו נשואות לשמיים ושאנחנו יודעים מהיכן הגיע הניסיון קשה ומי ייתן לנו את הכוח להתמודד איתו.

אני זוכרת שכל מי שנכנס לבקר אותנו, הגיע בפנים מבוהלות, מן פחד כזה מה הוא הולך לראות. ושנייה לאחר שראה אותנו, הבין שבחדר הזה אין בכי, אפשר אמנם להיבהל מהפצעים בפנים, אך אין שבר נפשי, יש רק תפילה לבורא העולם שנצא מהקושי כמה שיותר מהר.

כשעברנו לאלי"ן, הקפדתי בכל יום לומר עם איתן מיכאל את "נשמת כל חי", הודיה לבורא העולם על כל איבר ואיבר שפועל כמו שצריך. "סומך נופלים וזוקף כפופים, מפענח נעלמים... אין אנחנו מספיקים להודות לך..."

ובשגרת החיים, לאחר חזרתו הביתה, התפילה שגורה בפי באופן קבוע, בבוקר כאשר הוא מתעורר, אני מבקשת מבורא העולם שהוא כבר ישמיע קול, שאדע לבוא אליו כשהוא צריך. כששמים אותו בגן, אני מתפללת שישתקם מהר ויעבור לגן רגיל. כשמביאים לי אותו בהסעה, שלא אצטרך לעבור את החוויה הקשה הזאת בכל יום, לראותו כה חסר אונים. ובמשחקים עם האחים, שירוץ ויבלגן את הבית, שיספר לי מה עבר עליו בגן. ובלילה, שכבר ייתן לי חיבוק ונשיקת לילה טוב...

בראש השנה הייתי בבית הכנסת, בזמן התפילות איתן מיכאל ישב עלי, וכל כך רציתי שיביע משהו, שיקום כבר, שיצעק משהו.

הוא חייך מאוזן לאוזן, הייתי מאושרת, חיפש את מבטי וכאילו רצה לתת לי אישור שהוא קולט את גודל המעמד, את העוצמה של התפילה, שגם הוא מתפלל, אמנם לא בקול, אבל בתוך תוכו. והוא גם מבקש ממני לא להפסיק להתפלל, להאמין.

בשנה שעברה, במוצאי יום הכיפורים, כתבתי את השיר הבא:

פנה יום הכיפורים,

ננעלו השערים,

נחתמו ונסגרו הספרים,

הלב נרגע מהתחנונים,

ומאתך ה' מבקשים,

עזוב אותנו מהקשיים,

תן לנו כוחות חדשים,

שתמיד נשאר אופטימיים.

שחר מיכאל בין המתפללים,

יושב על ברכי ומקשיב לפיוטים,

שפתיו ממלמלות את השירים,

עיניו נועצות בי מבטים,

רוצה לומר לי דברי ניחומים.

תקיעת השופר, כולם נעמדים,

הוא מרגיש שעכשיו זהו רגע מהרגעים מיוחדים,

עיניו מתמלאות בדוק של דמעות הרכים,

מתחבר לבורא העולמים,

ומאמין ביחד עם ההורים,

שיחד נצלח את המכשולים,

בעקדת יצחק נזכרים,

כאבותינו שהתגברו על הקשיים,

כך גם אנחנו נתגבר, מאמינים.

ובשנה הבאה יצעק עם המתפללים

ה' הוא האלוהים.

גמר חתימה טובה.

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co