אולפן החדשות של ערוץ 10. השעון הגדול על הקיר מורה על השעה 19:57. שלוש דקות בלבד לעלייה לשידור. חדר הקונטרול בדריכות שיא. המצלמות נדלקות ואנשי התאורה והסאונד מתרוצצים באולפן, משלימים את סידוריהם האחרונים.

מגישת המהדורה, תמר איש שלום, מסיימת להתאפר במהירות ונעמדת במקומה באולפן הזכוכית. בינתיים ראש הדסק לענייני ערבים, צבי יחזקאלי, לובש לאיטו את הז'קט והעניבה, תוך כדי שהוא מסביר לי בשלווה על אופן העבודה בחדר החדשות. דקה לשידור. אני, יש להודות, כבר בלחץ היסטרי, אך יחזקאלי עוד מספיק לערוך שיחת טלפון אחרונה לבירור מידע שעליו ידווח במהדורה ונכנס בניחותא לאולפן. מחדר הבקרה נשמעת הספירה לאחור: 1, 2, 3, 4 - והשידור מתחיל.

מהדורת החדשות המרכזית נפתחת ומול המצלמות והאורות המרצדים ניצב יחזקאלי ומעניק את פרשנותו בשטף. דיבורו רהוט וחד. הוא מישיר מבט ומדווח בקול בוטח על מה שמתחולל בעולם הערבי. אחר כך, כשאנחנו יושבים ומשוחחים, אני פוגשת צבי יחזקאלי אחר: עדין, צנוע ואפילו מעט ביישן. בחיוך נבוך הוא מספר על חזרתו בתשובה ועל השינוי הפנימי שהתחולל בקרבו. "יש המון אגו במצלמה, זו תחושה של שכרון כוח", הוא מסביר.

"מי שלא חווה את זה לא יבין איך מיד כשהאורות נדלקים ומכוונים אליך אתה מרגיש במרכז העולם, האגו שלך נוסק לשמיים. גם אני הייתי במקום הזה", הוא אומר. "הייתי בפרונט, עיתונאי מצליח עם קריירה מבטיחה, מרצה באוניברסיטה, רווק עם מעמד וכסף, על גג העולם. היום, אחרי ששמתי את ה' במרכז החיים שלי, תפסתי פרופורציות, אני כבר יודע את מקומי ואת מגבלות הכוח", הוא מספר.

כברת דרך מקצועית ואישית עבר יחזקאלי מאז היותו כהגדרתו "על גג העולם" ועד לימים אלו, כבעל תשובה, נשוי ואב לילדים ומומחה מוביל לענייני העולם הערבי.

שלושה חודשים בחברון

את ילדותו העביר יחזקאלי (44) בבית חילוני ירושלמי. משבגר עבר את המסלול הישראלי האולטימטיבי: שירות צבאי ביחידה מובחרת ועבודה כמאבטח בשב"כ במשך שש שנים. "זה היה הרבה חו"ל ואקשן". כששב ארצה, למד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון ושני בחוג המשולב ללימודי תקשורת ומזרח תיכון, שם התעוררה אצלו המשיכה לעולם הערבי. "לא היה לי ברור על מה היהודים והערבים רבים. מצאתי את עצמי בלי תשובות והחלטתי לחקור את זה בעצמי". עוד כסטודנט החל מסתובב בכפרים ובערים הערביות ברחבי יהודה, שומרון, מזרח ירושלים ועזה, מנסה ללמוד את המרחב הערבי מקרוב.

"שמתי תרמיל על הגב ויאללה לדרך. באותו שלב לא ידעתי את השפה הערבית המדוברת. אז תפסתי שיטה פשוטה וזולה ללמוד: הייתי עולה על מוניות שירות לשכם, לרמאללה או למה שבא, ונוסע במשך ימים שלמים הלוך ושוב. שם, במוניות, קלטתי את הסביבה. לא דיברתי, רק ספגתי את האווירה, למדתי על האנשים, על מה שמעסיק אותם. רכשתי את המבטא הנכון, את הסלנג. בצבא ובשב"כ עשיתי הסתערבויות וידעתי שכשאתה רוצה להיכנס לחברה זרה אתה חייב לאמץ את הקודים הכי בסיסיים שלה".

זמן קצר אחר כך נקלע יחזקאלי לעיר חברון. "הצגתי את עצמי כסטודנט ישראלי שרוצה לסקר את החברה הערבית". לפתע ניגש אליו ערבי תושב העיר והזמינו להתארח בביתו. "שלושה חודשים נשארתי לגור אצלו. חייתי שם כמו בן משפחה. הייתי אוכל איתם, הולך למסגד, עובד. זה היה מרתק. שם הבנתי שיש עולם שלם שבישראל בכלל לא מודעים אליו". ככל שנטמע יותר בחברה הערבית, כך גבר בלבו הספק לגבי זהותו הוא.

"חייתי איתם וראיתי שהם מחזיקים במשהו שלי אין - אמונה. התקנאתי בהם על זה. האמונה אצל הערבים היא מעל הכול, זה הבסיס שלהם. לא לחינם הם מכונים 'אומת המאמינים'. אין מוסלמי, אפילו מי שאוכל ברמדאן, שיגדיר את עצמו לא מאמין. האמונה מגדירה את המוסלמי והוא לא יכול להיות מוסלמי בלעדיה. אנחנו כעם פספסנו בהקשר הזה", הוא מצר. "הערבים הם סוג של חברה שלא ברחה מהמהות שלה, חברה מסורתית בעלת קודים ברורים, שגם בעידן המודרני מקפידה לשמור עליהם".

ומה עם עריפת ראשים לכופרים או רצח על רקע חילול כבוד המשפחה? זו אולי חברה ששומרת על המסורת שלה, אבל באלימות ובכפייה.

"נכון שהדרך לא מקובלת ולא רצויה, אבל עדיין מולנו כעם הם שומרים על האמונה שלהם כבסיס מרכזי. אותי, כבחור חילוני שהיה מנותק מהשורשים שלו, זה מאוד הרשים. הרגשתי נחות מולם, שיושבים מתחת לעץ זית ומחוברים לאדמה ולאמונה שלהם. המראה העגומה הזאת שהוצבה מולי חייבה אותי להתמודד עם השאלות הכי מהותיות של החיים", הוא אומר.

במהלך לימודיו החל לעבוד ככתב לענייני ערבים בגלי צה"ל ובערוץ הראשון. במסגרת עבודתו העיתונאית, נפגש פנים אל פנים עם מבוקשים ופעילי טרור ידועים. שיחה מכוננת אחת עם המבוקש זכרייה זביידי טלטלה את חייו: "באחת הפגישות הוא שאל אותי: 'מי אתה? תגדיר את עצמך'. עניתי לו: 'אני ישראלי, עברי, אדם וערבי (בשל השפה הערבית שהייתה שגורה על פיו, ר"ג)'. הוא שאל אותי בתימהון: 'מה, אין יהודי בסקאלה שלך?'. כשעניתי לו שאני לא בטוח, הוא התפרץ לעברי ואמר: 'מה שבטוח הוא שאתה טיפש גמור, כי אם אני עכשיו אהרוג אותך, אני לא אומר שרצחתי אדם או רצחתי את איש העולם, אלא רצחתי יהודי'". לאחר אותה שיחה המשיך יחזקאלי בשגרת חייו, אך סוגיית יהדותו כבר החלה מהדהדת בתוכו.

הצלחה בחוץ, בדידות בפנים

הקריירה העיתונאית והמקצועית של יחזקאלי החלה מתפתחת בצעדי ענק. עם הקמת ערוץ 10, לפני תריסר שנים, מונה לראש הדסק לענייני ערבים. בנוסף לכך, הפך מרצה מבוקש באוניברסיטאות ובפורומים שונים. "למעשה אפשר לומר שכל דבר שאהבתי היה לי. טיולים בעולם, אופנועים הכי טובים, הישגים עיתונאיים, כסף, פרסום - הכול היה לי". אך דווקא אז הוא הרגיש שהגיע לנקודת שבר פנימית.

"לא היה חסר לי כלום, בית, עבודה, חברה, הכול לכאורה היה מושלם. אבל משהו בכל זאת היה חסר. היה בי בלבול. הרגשתי רעב עצום בפנים. בשיא הקריירה והפרסום, בתוך תוכי הרגשתי בודד". מנקודת השבר הזו פנה יחזקאלי לחיפוש בתורות רוחניות שונות בעולם. "ניסיתי הכול, תורות המזרח, יוגה, תזונה... אבל זה לא הספיק לי. וכמו המשל, הידוע, דווקא שם הגעתי לאוצר האמיתי של היהדות, שהיה כל הזמן קרוב אליי. התשובה לא באה לי בבום גדול, לא חוויתי איזו הארה חד פעמית, אלא בתהליך מתמשך ויסודי של התקרבות".

איך ההורים שלך קיבלו את העובדה שהבן שלהם הופך לדתי?

"הם מאוד חששו מזה. הם ראו בזה חלק לא מתוכנן בתסריט. יש לי שתי אחיות ואני הבכור, בן יחיד. בהתחלה אבא שלי שאל: 'מה עשינו לא טוב? יש לו הכול, אז מה קרה לו? איפה טעינו?'. אבל אני מאמין שאדם נמדד לאורך זמן והיום, שש שנים אחרי כן, ההורים שלי רואים שיש אור בבית, רואים רוגע, רואים נכדים מתוקים ומבינים שהבן שלהם נמצא במקום שנכון בשבילו".

את יומו הוא מתחיל בכל בוקר בשעת התבודדות מוקדמת ביער הסמוך לביתו וטבילה במקווה, ורק אחר כך הוא מתחיל בסדר יומו העמוס. "היום אני כבר לא רואה את עצמי בלי להתחיל את היום ככה, בהתחברות לבוס הגדול", הוא מחייך. "קיבלתי על עצמי בחתונה שלי כמה קבלות, ובהן ברוך ה' גם להתחיל את הבוקר בשעה שלי עם ה'". כדי שזה יקרה, יחזקאלי משכים קום הרבה לפני שהשמש זורחת. "קם מוקדם וחייב לגמור עד התפילה. כן, זה על חשבון שעות שינה אבל זה בפירוש שווה את זה".

לאחר התחבטויות ממושכות כיום הוא חובש על ראשו כיפה סרוגה שחורה גדולה, גם בשידור. על "רבנו", רבי נחמן מברסלב, הוא מדבר בהתלהבות. "רבי נחמן מאוד נוכח בחיים שלי, מהעצות הכי קטנות ועד האמונה הגדולה". בראש השנה האחרון עשה את דרכו, כמו בשבע השנים האחרונות, עם אלפי חסידי ברסלב לאומן. "קשה להסביר את אומן. בכל עבודת ה' זה הדבר שהכי קשה לי, אבל איך שאני מגיע לשם אני מבין למה התכוון רבנו כשאמר לבוא. אין לי את היכולת לצלוח את התשובה בלי העצות של רבי נחמן. אני זוכר שבפעם הראשונה שהגעתי לאומן וראיתי את התנאים הפיזיים, חשבתי לעצמי שהודו נראית מלון חמישה כוכבים לעומת מה שיש שם. אבל אומן זה לקבל מתנות לכל השנה, זה קובע את ה‑DNA של עבודת ה' לכל החודשים אחר כך", הוא אומר בהתלהבות.

אפילו את אביו הצליח להטיס לפני כמה חודשים לאומן. "באמצע השנה נסעתי איתו לשם ולא יעזור, יש שם משהו. אם אתה מתמסר אתה חווה משהו פנימי עם עצמך, מרגישים את זה באוויר. לפני שנסעתי מישהו כאן בערוץ זרק לי במסדרון: 'אה צביקה, אתה הולך להשתטח באומן?'. עניתי לו: 'לא, אני הולך להתפתח באומן'. נכון, האוכל לא כל כך טעים שם, התפילות ארוכות וצפוף מאוד, אבל זה גם מאה אחוז של קדושה. גם לאבא שלי השתנתה הראייה בהרבה מובנים כתוצאה מהביקור שם".

בניגוד לחוזרים בתשובה אחרים, יחזקאלי בחר שלא לנטוש את עבודתו בעולם התקשורת והוא אף מתייחס אליה כאל שליחות. "אני לא מתעלם מכך שבעבודה הזו יש קשיים והתמודדויות, אבל אני מאמין שזה מה שה' מצפה ממני, להיות מי שאני איפה שאני. כל אחד והתפקיד שלו בחיים. בתחילת הדרך אחד הרבנים שאל אותי: 'תגיד, איזה סיכוי גבוה יותר - שתהיה עיתונאי טוב או שתהיה רב גדול? איפה תשפיע יותר?'. התשובה מבחינתי הייתה ברורה. זה מה שאני יודע לעשות טוב, אז כנראה זה התפקיד שלי בעולם", הוא אומר ומציין שעולם התשובה עבר שינויים בדורות האחרונים: "דברים השתנו, אני בדור של תשובה שמנסה להכיל מורכבויות".

תוכל לתת דוגמה למורכבות שאתה חווה?

"יש לי אין סוף דוגמאות. נתתי הרצאה בכנס מנהלים של אחד הבנקים הגדולים בארץ, וכשסיימתי עלו לבמה כמה נשים וניגשו להצטלם איתי וללחוץ לי יד. לך תסביר להן שאתה שומר נגיעה, בלי חלילה לפגוע או להעליב אותן. אני הרי הייתי שם, אני יודע כמה הריחוק בין המינים לא מקובל. זו התמודדות שמלווה אותי בעבודה בערוץ, בהרצאות שלי ובכל מקום שאני הולך אליו. אני מתנצל ושפת הגוף שלי מתכווצת, כי אני יודע שזה מאוד קשה לתיווך. אני משתדל להסביר בעדינות: 'תראו, הבטחתי לאשתי כמה דברים ביום החתונה וביניהם שאני לא נוגע באף אחת אחרת'".

ואיך נשים מקבלות את זה?

"בסופו של דבר, הן מעריכות את זה. נשים אומרות לי בגלוי: 'הלוואי שבעלי היה נוהג ככה'. זו הפצה של אנרגיה חיובית. בכלל, התורה היא ספר הדרכה מצוין לבני האדם ואני חושב שהשתניתי בזכות התשובה".

לחדר שאנו יושבים בו נכנס כעת התאורן, שעובד צמוד ליחזקאלי במשך שנים. "תגיד, איך יחזקאלי מאז שחזר בתשובה?" אני מבררת. הוא משיב בכנות ובישירות: "אני מכיר את צביקה מקרוב כבר שנים. לפני כן הוא היה טאלנט, מתנשא כזה, הולך במסדרון ולא רואה אף אחד ממטר, חשב שהכול מגיע לו. תשמעי, הבן אדם עבר שינוי מטורף. היום הוא מתייחס לצוות בכבוד, בענווה. ותאמיני לי שבמקצוע המפוצץ אגו הזה - זה לגמרי לא מובן מאליו".

יחזקאלי נבוך מהמחמאות. "אני לא מיסיונר ולא משכנע אף אחד לחזור בתשובה, מי אני שאטיף? אני מאמין שהאור צריך להיראות במידות ובהתנהגות. כל בעל תשובה הוא מעין שגריר. כשרואים אותך, אנשים שואלים את עצמם איזה איש הפכת להיות והאם אתה מפיץ אור. בסופו של דבר, כולם רואים איפה אתה נמצא ומה התשובה עושה לך בפנים".

סטירת לחי מהציבור הדתי

לרעייתו מיטל לבית כהן, חוזרת בתשובה בעצמה, נישא לפני שש שנים. בימים אלה הם מצפים ללידת ילדם הרביעי. "התורה אומרת: ברוך הבא לעולם האמיתי. שלושה ילדים קטנים ואוטוטו הרביעי - זה חלק משמעותי בעבודת ה' הפרטית שלי. זה האתגר האמיתי".

יחד עם משפחתו הוא מתגורר במושב דתי באזור ירושלים. "היו לנו הרבה גלגולים. בחיים הקודמים שלנו הספקנו להיות בעלי דעה, והנה נכנסנו לעולם שכולו ציות. זו גם התמודדות לא פשוטה, זה דורש עיכול. אני קורא לזה 'להיות מהגרים במדינתם'". ואכן, נראה שיחזקאלי הוא מהגר בכל תחומי חייו: יהודי בתוככי החברה הערבית, דתי בתקשורת החילונית ובעל תשובה בחברה הדתית.

הקושי להפוך לחלק אינטגרלי מהעולם הדתי הגיע לשיאו לפני שנתיים, כשיחזקאלי ורעייתו ניסו להתקבל ליישוב דתי-לאומי מוכר. לאכזבתם הם לא צלחו את ועדת הקבלה היישובית. "מאוד רצינו להשתלב שם בקהילה. זה התאים לנו מבחינה חינוכית ואידיאולוגית. יש לנו שם גם חברים קרובים, אז חשבנו שזו אופציה נהדרת בשבילנו". לאחר שנפסלו בוועדה לא הרימו ידיים וערערו על ההחלטה, אך נדחו בשנית. "זו הייתה השפלה. הם פשוט טרקו לנו את הדלת בפרצוף. זה היה עלבון צורב, כאפה לא נורמלית לפנים. אחרי כל הדרך הארוכה שעשיתי והתהליך הלא פשוט שעברתי אני מבקש להיות קרוב אליכם, להפוך לחלק מכם, ובכזאת אטימות הרחקתם, למה?" הוא תמה.

באיזו טענה פסלו אתכם?

"פחדו מזה שאני ברסלב. נימקו את זה בחשש שאקים שם תת-קהילה. בהתחלה רתחתי והחלטתי שאני הולך לעשות על זה בג"ץ. זה הרגיש לי חוסר צדק משווע. זו הייתה אכזבה ונקודת שבר מאוד קשה. ברגע האחרון אמרתי לעצמי שלמרות הכאב האישי, אני ארכין ראש ואשתוק. לא רוצים אותי, אז כנראה זה לא המקום בשבילי ובשביל המשפחה שלי. אני מניח שזה הגורל של בעלי תשובה", הוא נאנח. "קשה לנו להתקבל בציבור ההארד-קור הדתי, הקהילות מאוד סגורות. מהמקרה הזה התחוור לי שאולי טכנית עבודת ה' של בעל תשובה ואדם דתי דומה. שניהם הולכים לסליחות בבית הכנסת, שניהם שומרים שבת, צמים ביום כיפור, אבל בעל תשובה זו זהות בפני עצמה", הוא אומר.

"לטוב ולרע זה אנחנו. זו זהות יותר מורכבת, של ישראליות בשילוב יהדות. משפחות המקור שלנו, הסבא והסבתא חילונים, הסביבה שאנחנו חיים בתוכה הרבה יותר רב-גונית, וכנראה שלהיות חוזר בתשובה בדור הזה זו זהות נפרדת. פעם לחזור בתשובה זה אמר לעזוב הכול מאחור, לשנות לבוש, לשנות שפה ולהסתגר במאה שערים. היום יש דור חדש של תשובה, מורכב בהרבה, שיוצר לעצמו מציאות חדשה בתוך העולם הקיים".

את החשש שהובע באותה ועדת קבלה מקרבתו לתורת רבי נחמן הוא דוחה באחת: "קיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות והתחברתי לרבנו, ששבה את לבי. מה כל כך מאיים בתורתו? כולנו הרי צריכים עידוד בחיים ולימוד זכות. מי לא רוצה לדעת שהוא עצם הטוב? זה כל כך מחזק ומעצים את עבודת ה'. בעיניי רבי נחמן זו הפרקטיקה בעבודת ה'".

מפתיע או לא, בביתו של יחזקאלי לא תמצאו בשום אופן מכשיר טלוויזיה. "אין לי טלוויזיה בבית, מי צריך את זה?".

לא קצת מוזר שמי שמתפרנס מטלוויזיה ממליץ לחיות בלעדיה?

"בשביל מה צריך טלוויזיה? הילדים שלי יודעים במה אני עובד, אבל אני מעדיף שהם יהיו עסוקים בדברים אחרים, ישחקו בכדור או יבנו לגו. אשתי לא צופה בי משדר. ההחלטה להוציא את הטלוויזיה מהבית לא קשורה לחזרה בתשובה", הוא מציין, "זה קרה עוד הרבה שנים קודם, כשהייתי סטודנט, חילוני גמור, והוצאתי את הטלוויזיה מהדירה כי הבנתי שהמכשיר הזה חזק ממני. אם זה משנה לך את הרצונות, את אופן החשיבה או ניצול הזמן - אז חביבי, תיגמל. אני מאמין שאדם שלא צופה בטלוויזיה הוא אדם רגוע יותר. מדובר בכלי חזק שמאוד משפיע על התודעה. לאט לאט גם בעולם אנשים מפנימים את זה".

הר הבית – מחוץ לתחום

ברזומה המקצועי של יחזקאלי נכללות שתי סדרות דוקומנטריות שהוא חתום עליהן: 'אללה אסלאם' ולאחרונה 'איום דאעש'. הסדרה הראשונה שודרה לפני שנתיים ובה התחזה יחזקאלי למוסלמי שמשוטט במדינות אירופה. הוא סיקר את תופעת האסלאמיזציה באירופה באמצעות כניסה למעוזי האסלאם וראיונות עם מוסלמים תושבי אותן מדינות. בסדרה השנייה התחקה אחר ארגון הטרור האסלאמי הקיצוני דאעש, שמטיל אימה על העולם כולו.

בסדרות שלך אתה מסתובב בחופשיות בין טרוריסטים ומחבלים. אתה לא מפחד שיחשפו אותך?

"במהלך הצילומים היו גם רגעים מפחידים, אבל האמונה עזרה לי. גם כשהייתי איתם במסגד, הציצית שלי הסתתרה עמוק עמוק מתחת לחולצה. זה נכון שכיום זה נעשה יותר מסוכן בשבילי. אחרי שהסדרות כבר התפרסמו, אני מקבל הגבלות איפה אני יכול להסתובב ולצלם ואיפה לא. יש אזורים שאני כבר לא יכול לחזור אליהם, אני שרוף. להר הבית לדוגמה, אני כבר לא אכנס כמוסלמי בזמן הקרוב".

היו שטענו שהסדרה שלך על איום דאעש זרעה פחד בעם.

"כפרשן אני מראה ובוחן מציאות. עריפת ראשים והאכזריות הבלתי נתפסת של דאעש קשים לעיכול. אבל יחד עם זאת, חשוב להבין שהאיום הזה לא נוגע בישראל. הם בעיקר שונאים את עצמם. העולם המוסלמי נלחם ומתפצל בתוך עצמו. גם איום דאעש הוא לא איום פיזי ממשי שמכוון אלינו. הרי מי ייתן לג'יפים של דאעש להסתובב בחופשיות בישראל ולערוף ראשים של כופרים? זה לא מציאותי. כדאי לשים לב לעובדה שלוחמי דאעש אחראים לרצח של עשרות אלפי אנשים, ואת מי הם רוצחים? את כל המסכנים והחלשים - כורדים, סורים, יזידים ועוד, יהודים בכלל לא בסיפור הזה. עובדתית, הטרור האסלאמי בעולם ברובו מופנה פנימה אל תוך האסלאם".

עיקר הסכנה, אליבא דיחזקאלי, טמונה באידיאולוגיה המסוכנת של ארגון המדינה האסלאמית, שמופצת ומחלחלת גם בקרב ערביי ישראל. רק לאחרונה נעצר מורה מכפר קרא שהתגלה כתומך נלהב של הארגון הג'יהאדיסטי הרצחני. "כיום מדובר במיעוט קטן של מוסלמים ישראלים שמזדהים עם המדינה האסלאמית. זו סוגיה שמחייבת התייחסות דחופה של כל הגורמים הרלוונטיים במדינה".

מה אתה צופה לנו כאן בישראל? השלום יגיע בקרוב?

"מי שמניח שיהיה סוף לסכסוך בינינו לבין הפלשתינים, מרכיב ככל הנראה משקפיים מערביות. העולם המערבי הוא יעיל, הוא חותר לתוצאות ולכן שואף לסיום הסכסוך כאן ועכשיו. העולם הערבי לעומתו, פועל לאט, שוועייה שוועייה, יש לו זמן, הוא בדרך והוא לא ממהר לשום מקום. למיטב הבנתי, האסלאם שרואה את עצמו כאחרון ההתגלויות ושואף להתפשט בעולם, לא יהיה מסוגל להשלים עם מי שאינו מוסלמי. לכן העימות ימשיך להתקיים. זה יהיה בעוצמות שונות, בדרכים ובחזיתות שונות, אבל זה ילווה אותנו עוד הרבה זמן. לצערי, השלום החם כפי שיש כאלו שמדמיינים אותו, בלנגב חומוס בדמשק, בחיבוקים ונשיקות - לא יהיה בקרוב".

[email protected]