בשבע מהדורה דיגיטלית

תהא השעה הזאת

חשבתי: מה יותר מתאים לשעות המיוחדות של ערב יו"כ, מאשר לשמוע בתחנה הצבאית את חוויותיו של הרבצ״ר השב מהמלחמה? כמה שטעיתי

ידידיה מאיר , י"ב בתשרי תשע"ה | עודכן: 07:16

הרב רפי פרץ
הרב רפי פרץ
יוני קמפינסקי

1. 

זה היה בשתיים בצהריים, ערב יום כיפור. סיימתי תפילת מנחה. נדמה לי שאם צריך להצביע על נקודה ספציפית ביום שבה קדושת יום הכיפורים יורדת עליך – זו המנחה הזאת, עם הווידוי, ובעיקר, בואו נודה על האמת, הטעם ההלכתי המפחיד לווידוי המוקדם: "שמא ייחנק בסעודה המפסקת, קודם שיתוודה".

ובכן, אחרי המנחה הזאת נסעתי למקווה, ובחדשות בגלי צה"ל אמרו בדיוק שעוד מעט ישודר ריאיון מיוחד של טלי ליפקין-שחק עם הרב הצבאי הראשי הרב רפי פרץ. שיחה ליום הכיפורים שבה יספר לראשונה על חוויותיו מ'צוק איתן'. מה יותר מתאים לזמן הזה שבין מנחה למקווה של יום כיפור, חשבתי לעצמי, מאשר לשמוע את חוויותיו ותחושותיו של אדם שבכל החודשים האחרונים של השנה עסק במי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.

כמה שטעיתי.

2.

התשובות שהמרואיין נתן במהלך השעה הזו הן חשובות פחות, לכן אני מתמלל ומגיש לכם כאן רק את השאלות. זה יספיק כדי להבין את רוח הדברים.

המשדר התחיל, בכל זאת, בשלוש-ארבע שאלות על ההחלטה של הרב להכיר באורון שאול הי"ד ובהדר גולדין הי"ד כחללי צה"ל. אבל משם זה המשיך ככה:

"הרב פרץ, עוד מהלך מטלטל מבית מדרשך הוא ההחלטה לאסור קנייה חקלאית מחקלאים בשנת שמיטה. אתה קורא תיגר על הסדר ארוך בשנים, שנדמה לי הרב קוק הוא זה שקבע אותו, ש'עושים כאילו' וממשיכים לקנות תוצרת ישראלית. מדוע השינוי הפתאומי הזה?". בעוד אני זז באי נוחות מההגדרה שהרב קוק קבע ש"עושים כאילו", הרב רפי הסביר שהוא החליט בדיוק הפוך ממה שהמראיינת תיארה, ואגב כך סיפק נתון מדהים: בשמיטה הקודמת היו בצה"ל 250 חיילים חרדים ובשמיטה הזו משרתים בצה"ל 4,500 חיילים חרדים.

ליפקין-שחק לא שמה לב לכותרת שהרבצ"ר נתן לה כאן בזה הרגע, ועברה לפרק הנזיפות האישיות: "באת לתפקיד עם התווית של המתון, הממלכתי, המאחד, המאחה, המלכד. אתה בתפקיד כבר ארבע שנים, ובחלק מהדברים לא עמדת במודל הזה. או שבאת עם סדר יום אחר שהחבאת בתרמיל ושלפת אותו בדרך, או שלאורך הדרך, בלחץ הממסד הרבני האזרחי או מתוך השקפת עולם שהלכה והתחזקה בך – הצבא נראה היום דתי יותר משהיה קודם, והרבנות הצבאית עוסקת ביותר דברים משעסקה בהם קודם". הרב רפי ניסה להשיב (מה בעצם ההאשמה? שמתגייסים היום יותר חיילים דתיים והוא לא עוצר אותם בשערי הבקו"ם?) אבל היא הקשתה: "אתם לא אמורים לספק רק שירותי דת?".

לא חשבתם שהנושא הבא לא יהיה עופר וינטר, אבל שאלה מזווית כל כך מייאשת על הפרשה ההיא עוד לא שמעתם: "אני מבקשת לדבר איתך על רוח לחימה. הנה האיגרת של מח"ט גבעתי ללוחמים ערב הכניסה הקרקעית לרצועת עזה: 'אני נושא עיניי לשמיים וקורא עמכם שמע ישראל'. אני באמת תוהה האם מי ששם מבטחו באלוקים, בעצם כאילו לא זקוק לתרגולים, לציוד, ללוחמים וליכולות שלהם. אנא עזור לי בערב יום כיפור ליישב את העניין".

רגע, טלי, שאני אבין: את בעצם שאלת עכשיו האם בגלל שמח"ט גבעתי הוא אדם מאמין, הוא לא משקיע בתרגולים? מה? מי? מו? הרב רפי ניסה להעביר שיעור מזורז במידת ההשתדלות מול מידת ביטחון ובעובדה שהן כלל לא סותרות זו את זו, אבל לא היה לו (ולמען האמת גם לי) זמן להתאושש. אין שיר או פרסומות. מיד עוברים לנושא הבא: "מדוע כופים על חיילים במסגרות מאורגנות להגיע לומר 'הגומל' בכותל אחרי הלחימה?", ובטרם הוא מסיים לענות: "אני שומעת שזה בכפייה, אני אשמח לדעת שלא", ואז: "זה נעשה אחרי פעילות מבצעית ואני חושבת שיש פה אמירה, יש פה מסר וזה שוב אותו מסר: יצאנו בשלום ותודה לה' על כך" (היא אגב אמרה את שם ה' בשם ובמלכות, אבל אני לא רוצה להטריח אתכם בגניזת הגיליון).

הרב רפי מתחיל לענות למטח הכבד ושומע ממנה בחזרה כי "זו הוויה שלא מתיישבת. אני אזרום עם האסוציאציות שלי, בסדר? אני זוכרת מאמן כדורסל נודע שאחרי ניצחון שם מבטחו ודיבר עם השחקנים על 'בעזרת השם'. לא, זה בעזרת השחקנים והיכולות שלהם!". אוקי, אז גם פיני גרשון לא משקיע באימונים כי יש אלוקים בשמיים? והרב הראשי לצה"ל אמור לתפקד כאן גם כדוברו? איזה כפרת עוונות ערב יום כיפור. הרי בשום דין וחשבון שאדם עורך לעצמו לקראת יום הדין החקירה היא לא כה נוקבת.

3.

ההלכה, כזכור, מדברת על "שמא ייחנק" בסעודה המפסקת. אבל מה יקרה למי שעלול להיחנק עוד קודם? כשהוא שומע איך בתחנת הרדיו הצבאית, בערב יום כיפור, מראיינים את הרב הצבאי הראשי השב משדה הקרב, מבתי החולים, מבתי האבלים - מה בוחרים להטיח באיש החביב והכה ממלכתי הזה, במה הוא מואשם, ועם מה הוא אמור להתמודד?

הנה השאלות הבאות שנשאלו בריאיון החג: "האם אין פה חפיפה, שלא לומר פלישה, לתפקידי מערך החינוך בצה"ל?", "אתה לא תחייב איש לחיות בניגוד לאורחותיו, אבל אתה כן תנצל את המסגרת הצבאית שהיא מסגרת היררכית וכפייתית לקהל השבוי שלך, ותיצוק לתוכם ערכים שבעיניך אלה הערכים המתאימים הנכונים העליונים. אין פה באמת בחירה", "האם החיילים בצה"ל חשופים למגוון הרצאות, דעות והשקפות?" (אני הייתי עונה: תראי, האייפון של החיילים חושף אותם למספיק מגוון. בואי תני להם לשמוע פעם בשנה איזה רב צבאי כדי לדעת לפחות באיזה חודש עברי אנחנו), וגם: "הצבא היום דתי יותר משהיה קודם רק במספרי החיילים הדתיים שבו או גם באורחותיו?".

ועוד סוגיה שדורשת חקירה: "מדוע שחיילי ההסדר ישרתו פחות מחיילים חילונים?" (רגע, לפני שנייה אמרת, טלי, שיש לדעתך יותר מדיי דתיים בצבא, אז אם ההסדרניקים משרתים קצת פחות זה טוב לך, לא?). ואכן, כשהרב מסביר שתלמידי המכינה שלו משרתים שירות מלא היא עונה: "הם משרתים כך כדי להיות חלק מהחברה ומהנשיאה בנטל, או כדי להיות יותר משפיעים וכך להפוך את החברה בכלל לדתית יותר?". הרב רפי עונה בדחילו ורחימו: "אנחנו באים בענווה, על קצות אצבעותינו, בעבור הזכות לקחת חלק" והיא מטיחה: "אבל אתם משנים את פני הצבא! האם בגלל זה חיילות אינן שרות עוד בטקסים דתיים?" (הרב רפי: "זה לא נכון.

אבל אם יש 80 אחוז דתיים במחזור, כולל הסדרניקים, אסור למפקד להביא הופעה שבה כולם יהיו ביחד?"). ליפקין-שחק לא מתייחסת ויורה: "הנוכחות המוגברת של חיילים דתיים וההחמרה בדתיות שלהם שאתה עצמך מעיד עליה לא מאפשרת פחות שוויון הזדמנויות לנשים בצבא?". וכשהוא מדבר על הקשר הטוב שלו עם הרמטכ"ל, ואיך הכול נעשה תוך שיתוף פעולה צמוד מאוד, הוא נשאל: "האם אתה בעצם לא נותן לו חיבוק דוב?".

עכשיו מגיעה, איך לא, שאלת הסרבנות. לא הסרבנות של 8200, מה פתאום, למה לדבר עליה אם אפשר לדבר על החשש התמידי מסרבנות דתית. כי זה מה שעומד על הפרק עכשיו, אחרי חודשי הלחימה ב'צוק איתן', נכון? פינוי יישובים. תשובתו של פרץ, אגב: "היו לי בהתנתקות 600 תלמידים בצבא שלמדו במכינה בעצמונה בגוש קטיף, קרוב לחצי מהם קצינים, ולא היה סירוב פקודה אחד! אני במבחן הזה עמדתי!". זה לא עוזר לו, כי למראיינת הייתה עוד שאלה: "הרב פרץ, גם אתה החמרת בדתיותך לאורך השנים. בצעירותך כן לחצת יד לאישה!".

בשלב הזה, תבינו, אני כבר חונה חצי שעה ליד המקווה אבל לא מצליח להתנתק ולצאת מהאוטו. אנשים בטח לא הבינו מי זה האיש הזה שיושב ברכב בערב יום כיפור עם מגבת כחולה על הכתף, במנוע דולק, ומדבר אל עצמו בזעם.

4.

לקראת סיום, נדמה היה שבכל זאת נשאלת איזו שאלה נעימה: "שנים עשר ילדים יש לכם", פותחת ליפקין-שחק בטון רגוע, ואני מצפה לשמוע משהו אישי. עד עכשיו הרי לא שמענו מילה אחת על מסלול חייו המרתק של פרץ: בן להורים שעלו ממרוקו שגדל בשכונת קריית יובל, הפך לטייס מסוקים ואחר כך היה לאחד מחלוצי המקימים של מפעל המכינות הקדם צבאיות. התובנות שלו מכל מסלול החיים הזה לא יותר מעניינות מכל הקשקשת שנשאלה עד כה? הנה, אני אומר לעצמי, עכשיו היא לפחות תשאל על השילוב בין משפחה לקריירה. הרי מדובר במשפחה ברוכת ילדים שאחרי ההתנתקות הייתה ממקימי היישוב נווה שעל גבול מצרים. האב הוא הרב הצבאי הראשי, והאם היא מרצה מבוקשת בכל רחבי הארץ. בואו באמת נלמד מהם על ההתמודדות עם כל משימות חייהם המרתקות והמורכבות, ועוד עם חיוך תמידי. אבל זו שאלה שהיו מציגים למרואיין לגיטימי, לאדם מן היישוב, לא לאדם מסוכן כמו הרב רפי פרץ. אז הנה, זו הייתה השאלה שהוא זכה בה: "שנים עשר ילדים יש לכם, הבנות שלך שירתו בצבא?".

הרב מסביר שהן בשירות לאומי והיא עונה: "זאת אומרת הן לא ישרתו בצבא. זה לא משונה בעיניך?" וממשיכה: "בעיני רבים זה לא בסדר, אתה יודע. אפילו לי קשה עם זה" (די, מה את אומרת? אפילו לך! אפילו לאישיות מכילה ומתונה כמוך!? וואו!).

הרב רפי מסביר איכשהו שבן אחד שלו היה סמג"ד בצנחנים ובן אחר מ"פ בנח"ל, אבל אז אני שוב תוהה, כמו קודם: שנייה, טלי, אם הבנים שלו כל כך מפחידים אותך, למה את רוצה בצה"ל גם את בנותיו? וכאן אני מתחיל לקלוט שבאמת לא משנה מה הוא יענה. אם ההסדרניקים ישרתו חודש וחצי זה לא טוב, וגם אם הם ישרתו חמש שנים זו שערורייה. אם החיילים יסרבו פקודה זה לא בסדר, אבל אם הם לא יסרבו – הוא יצטרך להתנצל כאילו הם כן סירבו. שום דבר, אבל שום דבר, לא יספיק כדי לרצות את נציגת ה"דעה הנכונה" שמהצד השני של המיקרופון.

ואז אני מתחיל לחפש פה, בכל זאת, נקודה טובה: למה הקדוש ברוך הוא שלח לי ולכל עם ישראל את המיצג הרדיופוני המזעזע הזה, ודווקא בערב יום כיפור? מה הוא רוצה שנקלוט? אחרי חודשים של דיבור על אחדות וערבות הדדית, מה מתברר כאן בעצם, ומה צריכות להיות המסקנות? האם כשאנחנו מדברים על אחדות גם אנחנו, טלי, "עושים כאילו"? ואולי אלה פשוט חילופי דורות וחילופי רוח בצמרת הישראלית, ובאמת קשה למגזר מסוים לוותר על הבכורה? ופתאום התחלתי לרחם על ליפקין-שחק. באמת. כנראה קשה לה לראות אנשים שונים, עם אמונה אחרת, מגיעים לעמדות מפתח. הרי מה שהיא מוציאה פה על הרבצ"ר המסכן, על לא עוול בכפו, זה המון המון תסכול ופחד. בצבא, בתקשורת, בפוליטיקה, בתרבות, בכל מקום היא רואה סביבה יהודים שלא היו כאן קודם. הרי לפני המשדר הזה שלה שידר בגל"צ אהוד בנאי, ושעה קודם לכן שידר אחד, ידידיה מאיר, עם אשתו.

אולי בכלל צריך להרגיע אותה? הרי אני באמת בטוח שהאליטות החדשות של ישראל לא יעניקו אף פעם יחס שכזה לדעות אחרות ולמגזרים אחרים.

זהו. הריאיון נגמר. אני יוצא מהרכב ונכנס לטבול במקווה. שקלתי לקחת איתי גם את מכשיר הרדיו.

לתגובות: yedidyam@netvision.net.i