ראש המדרשה למנהיגות חברתית - תבור, עמיחי שיקלי, תוקף את הקמפיין האנטי ציונות סביב "מחאת המילקי".
בפתח דבריו הוא מזכיר את עברו של העם היהודי במהלך תקופת היטלר על אדמת גרמניה ואת היהודים המיוחדים שמסרו את נפשם למען המולדת.
"מי שטרח לנסות להבין את המחירים ששולמו כדי שתהיה לעם היהודי מדינה משלו, מי שטרח וטורח לעסוק בשאלה מנין באתי, מי אני ולאן אני הולך, לא יעלה בדעתו להקים את ביתו מעל מרתפי הגסטאפו ולבלות את ימי השבת בשיט באגם ואנזה, ולא משנה מה מחיר המילקי שהוא קונה במכולת", כתב שיקלי.
לדבריו, הטרנד הברלינאי מציב אותנו כחברה בפני השאלות: מה מביא צעירים ישראלים לוותר בקלות כה רבה על החיים בארץ ומדוע כל כך חשוב לקבוצה מתוכם לעודד אחרים לעשות כמותם? התשובה, וזו צריכה להדאיג אותנו מאוד, היא זהות מפורקת.
"הזהות מורכבת מן החיבור של זיכרונותינו מן העבר עם שאיפותינו לעתיד. כשסל הזיכרונות של אדם נוגע רק לחייו האישיים - שאיפותיו נוגעות רק לעתידו האישי. כשסל הזיכרונות של אדם חוצה את אופק חייו לאחור אל סבא וסבתא ואל הזיכרונות המשותפים לקהילה ולעם שאליהם הוא שייך, השאיפות חוצות גם הן את אופק חייו האישיים של אדם והן רחבות וכלליות יותר", כתב ראש המדרשה הבוקר בעיתון "ישראל היום".
"זיכרון ותרבות חד הם", כותב יגאל אלון בספרו "כלים שלובים", ומבט בלוח השנה העברי מאשש זאת. כמעט כל ימי החג שלנו הם גם ימי זיכרון, אולם כשחגים אלה מתרוקנים מתוכנם, וחנוכה - במקום להעלות על נס את מאבק האיתנים בחומריות - מצטמצם למופעי ילדים ולסופגניות, או כשיום העצמאות מצטמצם לברביקיו משפחתי, אין פלא שמצברי הזיכרון והתרבות של צעירים ישראלים נותרים מרוקנים ממשמעות ומכוח.
את דבריו הוא מסיים, "אם זיכרון הוא תרבות, השכחה והבורות הן היפוכה של תרבות. לצערנו, השכחה והבורות הן המושלות כיום בנוף חיים של רבים מדי מהדור הצעיר בישראל ומובילות לתלישות ולצרות אופקים. העלים הנושרים בברלין הם הזדמנות לשאול את עצמנו - לאן מועדות פנינו?".