על כאב ודוגמא אישית

במפגש עם ילדים מיוחדים גילתה ריעות על התמודדותה של ביתה עם אחיה הנכה. מרגישים את הכאב על אובדן הילדות, בוכים, אך מתעלים.

ריעות לוי , כ"ו בתשרי תשע"ה

ביחד מתעלים
ביחד מתעלים
ריעות לוי

"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", הרב קוק נתן לנו כלי עצום לחינוך ילדינו – הדוגמא האישית.

בטח קרה לכם מספר פעמים ששמעתם את אחד הילדים שלכם אומר משפט שאמרתם לו, או מחקה התנהגות שלכם.

אני מרגישה שהילדים שלי מאוד מושפעים מהשדרים שאנחנו מעבירים בבית.

לפני כמה ימים ישבתי וחיכיתי לסיום חוג של הבת שלי, והאכלתי את איתן מיכאל. אחד מההורים הסתכל עלי ועל איתן מיכאל במבט בוחן, והעיניים שלו זעקו משהו. אמרתי לו שזה ילד שנפגע בתאונת דרכים.

הוא ישר אמר: "אח שלי נהרג בתאונת דרכים..."

ידעתי שעכשיו אני במעין אימון קטן על הדרך.

"ו..." אמרתי לו. "מהתאונה השתנו לי החיים, ההורים נכנסו לדכאון, אני הייתי צריך לחזק אותם, להוביל את המשפחה קדימה, טסתי לחו"ל, לא רציתי לחזור..."

אמרתי לו שאלו בדיוק המשפטים שהחלטתי שילדיי לא יגידו אותם. אלא להיפך, ילדי יגידו שמהתאונה המשפחה פרחה, ההורים התקדמו, הבית היה שמח ולא נכנסה אליו טיפה של עצב.

וברוך ה' הבית שמח, מארח, ההורים מתקדמים, צומחים והילדים הולכים בעקבותינו.

הרבה שדרים של אמונה, של בטחון בה', שאין טרוניה על ריבונו של עולם וכך היה צריך לקרות, שאנחנו מגדל אור לאחרים ועוד.

איתן מיכאל מבחינתנו כרגע חולה, ובעזרת ה' כשיבריא אז...

כך גם הילדים גדלים, ולא מתביישים באח שלהם ומתנהגים אליו כאח רגיל שאפשר לקפוץ עליו, לעצבן אותו ולהתגעגע אליו.

בשמחת תורה היינו ביישוב של הורי, ובאותו יישוב ארחו ילדים מיוחדים. כשהגענו להקפות, הבת שלי עמדה והסתכלה על הבנות שיושבות בכסא גלגלים. קראתי לה לבוא לרקוד והיא לא רצתה. ראיתי שמשהו לא טוב לה. כשחזרנו לבית, שאלתי אותה מה לא טוב לה, והיא אמרה שהילדות ממש מסכנות, ונראות לא טוב, והיה לה קשה לראותן.

אמרתי בליבי שזה ממש מצחיק שעליהן היא מרחמת וקשה לה לראותן ובעצם יש לה בבית אח במצב די דומה, רק שהיא ברוך ה' לא רואה בו משהו שונה ולא מרחמת עליו אלא מתנהגת אליו רגיל.

הרגשתי שמחה גדולה, שיש לבת שלי את הכוח לראות את איתן מיכאל כילד שבסה"כ חולה ובקרוב יבריא ויעמוד על הרגליים.

כאשר האדם משדר חוזק, שטוב לו, מאמין באמונותיו ועמדותיו, הסובבים אותו מרגישים זאת ומעבירים לו את אותו השדר.

אני זוכרת שכאשר היינו מאושפזים באלין, הבאנו את שילת לראות את איתן מיכאל רק לאחר שלושה שבועות מהתאונה. קצת חששנו מהמפגש, הם היו כמו תאומים, עשו הכל יחד, היא זוכרת אותו מלא חיים, ופתאום הוא שוכב בעיניים עצומות ולא זז.

אך הקב"ה נטע בנו כוחות גדולים, שידרנו לה שזה מצב זמני, שהוא קיבל מכה בראש וישן קצת, ועוד כמה זמן יחזור להיות שובב. והיא נשכבה לידו, ליטפה אותו, שרה לו שירים ועדיים מחכה שיחזור להיות שובב כפי שהיה.

בכל יום ויום אנו עדיין מרגישים את הכאב על אובדן הילדות שלו, זאת תראו בשיר שאביא בפניכם, אך כמו בסוף השיר – תמיד אנחנו מתעלים. אני אומרת לילדי שמותר לבכות, גם כשהם מקבלים בוכה אני נותנת כמה דקות של בכי ואז מנסה להרגיע, כי הבכי משחרר, אבל חשוב לדעת להירגע ולשדר חוזק ורוגע.

כאב עצום שלא נגמר
כאב כל כך מר.
כאב חודר בעצמות
כאב שאין לו גבולות.
כאב על החיים,
שלא תמיד מחייכים.
כאב על עבר וזיכרונות
שחותכים לבבות.
כאב על ילד מתוק ומדהים,
שצופה באחיו שמשחקים,
ומוציא קצת קולות משונים,
שנתייחס גם אליו, ההורים.
כאב על ילדות שעוברת
וכלל לא מנוצלת.
כאב על מוח שהיה כה מפותח,
וכעת מחכה לשיקום, שצריך בו הרבה כוח.
כאב על הורים צעירים,
שחלמו על חיים ורודים,
אך בכל יום ויום מתמודדים.
כאב חסר מעצורים,
שחולש לכל תחום בחיים.
את הכאב יחד מנסים,
להפנים,
להבין שזאת המציאות,
וביחד מתעלים.

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co