סגן תמר אריאל
סגן תמר אריאלחיל האוויר

בראיון לערוץ 7 מתייחס הפרופ' שלום רוזנברג לדילמה המוסרית הקשה בה שהה אחד המטיילים בנפאל כאשר נאלץ להכריע אם להישאר בשלג עם תמר אריאל ז"ל שכבר לא החזיקה מעמד, או להתקדם עם הקבוצה שהלכה והתרחקה ממנו.

בראשית הדברים מציע פרופ' רוזנברג למערכת החינוך להכניס לתוכה את השיח סביב דילמות והתלבטויות מוסריות וערכיות מן הסוג הזה. רוזנברג מודע לכך שלא כל מה שיילמד בכיתה יוכל להיות מיושם בפועל, אך עם זאת מדובר לטעמו במהלך חינוכי ערכי הכרחי שבו אין ממתינים לרגע הטראגי שבו נאלצים לעסוק בשאלה אלא מנתחים אותה מבעוד מועד.

בדבריו מזכיר פרופ' רוזנברג כי שאלות מוסריות וטראגיות דומות ליוו את השיח היהודי מקדמא דנא ומוכרת הסוגיה במסכת בבא מציעא אודות שניים שהלכו בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם שניהם מתים ואם אחד ישתה יגיע לעיר. בן פתורא אומר ישתו שניהם ואל יראה אחד במות חברו ורבי עקיבא אומר שחייך קודמים לחיי חברך.

עוד מזכיר רוזנברג את הלבטים ההלכתיים סביב אם העומדת ללדת ואם תנותח ימות העובר ואילו היא תינצל. ההלכה מעניקה לעובר שיצא רוב ראשו מעמד של אדם ועם זאת קיימת העדפה לחיי האם על פני הוולד המסכן אותה. רוזנברג מזכיר ומציין כי היהדות חולקת בכך על התפיסה הנוצרית שבה לעיתים "מוכנים להרוג את הרופא כדי להציל את העובר...".

המציאות הקשה שבה היו המטיילים היא טראגית הרבה יותר, מסביר פרופ' רוזנברג, שכן אין כאן מוות של אחד שיציל את האחר אלא מוות וודאי של האחד וסיכון של השני מבלי שיהיה לכך ערך אמיתי עבור החבר (במקרה זה חברה) הנוטה למות.

"אם אני נכנס למחשבתו והדילמה הקיומית של אותו אחד", אומר רוזנברג הרי שהשיירה מתרחקת ולא ניתן להציל את תמר וההישארות עימה היא אמנם תהיה אקט הירואי אצילי אך לא מעבר לכך. יהיה זה צעד שלא יוכל להועיל לתמר עצמה גם אם לעיתים, כאשר מדובר באדם קרוב מאוד, יש הערכה שאם יעבור את רגעיו האחרונים בחברת אדם קרוב הדבר יגרום לו תחושה מעט טובה יותר, הרי שלא נכון יהיה לסכן את חייו של אדם באופן וודאי על מנת לגרום לאותה תחושה טובה עם כל החשיבות הנפשית שבה.

לטעמו של פרופ' רוזנברג סיכויי החיים של תמר ז"ל הם האומדן היחיד שהיה על המטייל לקחת בחשבון ואם על פי אומדן זה לא היה כל סיכוי שהיא תחייה הרי ש"הוא עשה את הדבר הנכון". במקרה זה, אומר רוזנברג "ההלכה והפילוסופיה קרובים זו לזו".

כשהוא חוזר לדוגמת השניים ההולכים במדבר עם קיתון של מים מוסיף ומחדד רוזנברג את השיקול ומציין כי לטעמו מדובר במצב של דאגה לחיי רגעים אחדים, "אנחנו לא יודעים אם לא נמצא בדרך שיירה ויוכלו להינצל. יש כאן ספק והשיקול הראשון הוא אם יש אפשרות תבונית שאם נעזור לה היא תגיע למקום מוגן ואז זו לא התאבדות אלא מעשה של חסד".

את כל דבריו אלה מסייג פרופ' רוזנברג ומדגיש כי זו עמדתו שלו וסביר להניח כי ישנם אחרים שיחשבו אחרת, אך לטעמו עצם ההתלבטות של אותו מטייל ברגעים קשים וטראגיים בלתי נתפסים שכאלה היא בעצמה מעשה מוסרי שלו.