סערה במכון הישראלי לדמוקרטיה

מקים המכון הישראלי לדמוקרטיה כותב לרב ד"ר בני לאו: אין מקום לדת במרחב הציבורי. הרב לאו משיב לו: אם כך אולי אין לי מקום במכון.

עוזי ברוך , כ"ט בתשרי תשע"ה | עודכן: 10:37

הרב בני לאו
הרב בני לאו
מכון לב

סערה פנימית במכון הישראלי לדמוקרטיה בעקבות דיון שהתקיים השבוע על רקע מכתבו של מח"ט גבעתי עופר וינטר לחייליו. בדיון עסקו המשתתפים בשאלה האם יש מקום לאמונה הדתית במרחב הציבור, קרי, האם מותר למח"ט להשתמש בפקודת יום ב"אלוקי ישראל" לקראת היציאה לקרב הקשה.

חלק מהמשתתפים גינו את מכתבו של וינטר וטענו כי אין להכניס אמונות דתיות לצה"ל וכי מכתבו היה מיותר, מנגד הבהירו הרבנים בשולחן העגול כי רבים מחיילי צה"ל הם יהודים מאמינים באלוקים ומכתבו של המח"ט חיזק אותם לקראת הקרב.

היום מתגלה כי נשיא המכון ד"ר אריק כרמון מדיר שינה מעיניו בעקבות דברי הרבנים. ההתכתבות נחשפה בחשבון הפייסבוק של העיתונאית סיון רהב-מאיר.

במכתב לרב בני לאו כתב בין השאר כרמון, "מדבריך משתמע שמאחר שלדעתך המציאות בישראל השתנתה, צריך לכופף עקרונות יסוד של הדמוקרטיה ולהתאים אותם למציאות זו. ובמילים בוטות יותר המשקפות את הרושם שקיבלתי (והלוואי שתצליח להזים אותו), לפיו עלינו לכופף את עקרונות הדמוקרטיה כדי להתאים עצמינו למציאות החדשה כפי שהיא נתפסת בדמיונו של ציבור דתי לאומי התופס את עצמו כרוב. לדידי אין כאן כלל שאלה של רוב ומיעוט, אלא עניין קיומי של ממש: מעמדה של הדמוקרטיה. ואין אפשרות, אסור להתפשר על קרונות היסוד – החילוניים – של הדמוקרטיה.

השימוש שעשיתי ב'אלוהים' בנייר שכתבתי ואחר כך בהתבטאות בעל פה, נועד לחדד את טיעוניי. בעצם אני מתבונן בדאגה עמוקה בתהליכי החלחול של ההקצנה, שעיקרה בקרב הדתיים-הלאומיים, אל דפוסי התרבות הפוליטית ואורחות החיים המשותפים בישראל. האלוהים הוא תופעה/יישות/עניין פרטי לחלוטין", כתב כרמון.

"יחסי שלי לאנשי אמונה ושומרי מצוות הוא יחס של כבוד ולעולם אשמור על כבודם וצרכי פולחנם. אבל, חטיבת גבעתי, ויהיה מספר החיילים הדתיים בה אשר יהיה, היא ספירה ציבורית ואין מקום לאלוהים בספירה הציבורית; לא בזו של חטיבת גבעתי ולא באף אחת מגילוייה של הספירה הציבורית המשותפת לכלל אזרחי ישראל. וכדי שאהיה עוד יותר ברור: המקום שנותן וינטר בדף הקרבי שלו לאלוהים, מקרב את התודעה הצה"לית לראות במלחמה מלחמת קודש ובתור שכזו, מקרב אותנו להשתלב במרחב המזרח תיכוני ובעיקר אל צבאות הטרור החוליגני, הדתי, שבו", דברי כרמון.

הרב ד"ר בני לאו התקשה לקבל את מכתבו החריף של כרמון והשיב לו כי אם זו דרך המכון עליו לשקול את המשך החברות בו.

מכתבו של הרב לאו לכרמון:

אתה בוודאי צודק שכאשר שם האלוהים מתגלגל בעולם במחוזות של אלימות יש מקום לדאגה. כשמחבלים חוטפים נערים בגילאי תיכון ורוצחים אותם בשם האלוהים יש מקום לדאגה כשמחבלים חוטפים נער בשועאפת ושורפים אותו חי בשם האלוהים יש מקום לדאגה. אבל אתה לא מנסה כלל להיכנס לשיח הדתי (בכל הדתות) ולהבין עד כמה רחוק שם האלוהים ממחוזות אפלים אלו.  אתה מזהה את דף המפקד של אל"מ עופר וינטר כעוד צעד המעודד את צבא הגנה לישראל 'להשתלב במרחב המזרח תיכוני ובעיקר אל צבאות הטרור החוליגני, הדתי, שבו'. (ציטוט ממך)

משפטים מסוג זה נכתבים בדרך כלל או מבורות או מרשעות. אצלך זה לא זה ולא זה. אתה רחוק מהראשון ועוד יותר רחוק מהשני. אין זה אלא שסערת הנפש והדאגה האמיתית שלך מהידרדרות האקלים בהשפעת הדת הביאה אותך לכרוך את כל הדתיים בשק אחד ולחבוט בהם במקלדתך. 

התזה העיקרית שלך היא שהדמוקרטיה מוכרחה להיות משוחררת לגמרי מהדת. אתה חוזר יותר מפעם אחת על הטיעון שהדמוקרטיה ביסודה היא חילונית. אני כופר בכך. הדמוקרטיה אינה אלא צורת שלטון (ויש לומר באווירת הסביבה השכונתית שלנו במזרח התיכון – הטובה שבכולם). את רוחה היא יונקת מעקרונות מכוננים ובראשם הערך הגדול של שוויון ערך האדם. את העיקרון הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו. אותה תודעה הקובעת שאלוהים יצר את האדם בצלמו ועל פי תודעה זו נקבעה הנורמה "לא תרצח" – ללא שום סייגים ופשרות. 

האלוהים שאני מכיר הוא אלוהים שתפקידו לרסן את יצר ההשתלטות של האדם, להזכיר לו בכל דרכיו שהוא נברא ולא בורא, נשלט ולא שולט, גר ותושב בארץ ולא בעל הבית. זהו פס הקול המלווה את תורת ישראל מראשית הוויתה בימי אברהם ועד סוף כל הדורות. נכון שבמציאות הפוליטית בישראל התערבבו להם אלמנטים כוחניים ואלימים הנושאים בקול ובתוקפנות את שם האלוהים שלי. זוהי מלחמת הקיום שלי במחנה פנימה. אבל הדרך שאתה בוחר היא שפיכת התינוק עם האמבטיה.

אתה משרטט את הדת על פי קווי המתאר של הקיצוניים והאלימים ביותר שבעולם ואחר כך אתה מבקש לבדל את הדמוקרטיה ממנה. אני ממשיך לטעון בכל התוקף שעופר וינטר (כחניך המכינה הקד"צ בעלי) הוא איש היצוק מחומרי היסוד של דת ישראל ובזכות זה נאמנותו לערכי הדמוקרטיה אינם מוטלים בספק. אם היית מוכן להיכנס ביתר הקשבה למחוזות של הרב אלי סדן היית מגלה שם את גובהה של האחריות הציבורית, של הריסון והכיבוש של יצר האדם ואת תפארת שם האלוהים המעמיד את החברה בעמדה מוסרית גבוהה בהרבה מזו הנטולת שם אלוהים. 
בדיוק לשם כך בא אברהם אבינו הקדמוני לעולם, "לקרוא בשם האלוהים" בכל מקום. להזכיר לאנשים שהם לא אדוני הארץ אלא זוכים לנשום אוויר ששותפים בו כל ברואי האל.


אתה כותב ש"אין מקום לאלוהים בספירה הציבורית" ואני אומר לך שמרחב ציבורי ללא אלוהים ייכבש על ידי האדם המשתרר על העולם ועל יושביו. חברה נטולת אלוהים היא חברה נטולת רסן, נטולת ענווה ונטולת אחריות וסולידריות. אם יורשה לי להשתמש בפרשת השבוע אני מתבונן בדמוקרטיה הראשונה שנבנתה במסופוטמיה (בבל). תושבי המקום התאגדו להקים מגדל ולגרש את האלוהים מן הארץ. "נלבנה לבנים ונשרפה שריפה ונעשה לנו שם". כשאדם חי על מנת להעמיד לעצמו שם הופך החומר להיות אלוהיו. אנשי דור מגדל בבל סגדו לטכנולוגיה ולהתעצמות האדם ושכחו את אלה שלא הצליחו לטפס איתם לגובהי גורדי השחקים שיצרו. בדיוק לשם כך בא אברהם, אבינו הקדמוני לעולם. הוא בא "לקרוא בשם האלוהים" בכל מקום. בא להזכיר לאנשים שהם לא אדוני הארץ אלא זוכים לנשום אוויר ששותפים בו כל ברואי האל. 

אני מכבד את זכותו של המכון לקבוע את יסודותיו ואת עקרונותיו. אבל כדאי שתהיה ערני לכך שאינך יכול לשאת את אתוס הדיאלוג מתוך עמדה השוללת את מקומה של הפרשנות שלי. כשם שאתה אומר את דבריך בבהירות אומר אני את דברי: 
אני דמוקרט בגלל היותי דתי ולא למרות היותי דתי.  האלוהים שלי הוא היסוד המכונן של כבוד האדם וחירותו. התורה שלי היא המצפן המכוון אותי לשמירה קפדנית לזכויות אדם באשר הם. אם בחרת להגדיר את המכון כ"מכון לדמוקרטיה ליברלית נטולת שם אלוהים" – זו זכותך. אבל אז כדאי שלא תקשט אותו בכמה כיפות שאינן אלא עלה תאנה. 

אומר לך יותר מכך. התפיסה שלך את הדת כנבדלת מהדמוקרטיה משפיעה באופן דרמטי לא רק על המחשבה אלא גם על המעשה. דוגמה מתוך המכון. שתי מחלקות פועלות בנושא "כבוד האדם". באופן פרדוקסלי האחת פועלת תחת פיקודו של מוטה ועוסקת בשאלת כבוד האדם על פי עקרונות המדינה הדמוקרטית. השנייה פועלת תחת פיקודו של ידידיה ועוסקת באותה שאלה על פי עקרונות היהדות. אם זו לא בושה אז לפחות חרפה. לו היית מעכל את הרצון של אנשים דתיים לייצר תנועת חיים רוחנית שפועלת על פי יסודות הדמוקרטיה לא היית מייצר את ההפרדה הרעה הזו. אבל כאמור, זו זכותך, לברוא את המכון על פי אמונותיך ועקרונותיך. 

מכיוון שעל פי דבריך הברורים אין במכון מקום לשתי דעות בנושא זה, אצטרך לבחור את דרכי ולהשפיע על המרחב הישראלי ממקומות שמאפשרים זאת באופן ממשי ולא רק ייצוגי, דברי הרב לאו.

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, ביקש להרגיע את הרוחות ובין השאר כתב לאנשי המכון, "שאלת מקומה של הדת במדינה היא שאלה שנויה במחלוקת ויש לגביה דעות שונות בציבוריות הישראלית, וגם במכון הישראלי לדמוקרטיה. אך אנו סבורים שאין רגליים לטענה שהושמעה לפיה 'אין מקום לאלוהים בספירה הציבורית' שהרי אנשים דתיים נוכחים במרחב הציבורי במלוא אישיותם, כלומר עם אמונתם. העובדה שיש בציבור הדתי, כמו בציבור החילוני, מי שאינם מחויבים לערכי היסוד של הדמוקרטיה, היא מדאיגה ומטרידה. המכון הישראלי לדמוקרטיה יוסיף לפעול לשם הטמעת ערכי הדמוקרטיה בחברה הישראלית".

פרופ' ידידיה שטרן, איש המכון, כתב לחבריו, ''אין דרך, אין סיבה ואין תכלית לפעולתי במכון הישראלי לדמוקרטיה אם אבוא לעבודתי לקידום הדמוקרטיה הישראלית וערכיה כשאני פושט את זהותי הדתית ומשאיר אותה בספירה האישית הפרטית. אני בעל זהות חדה, משויפת, מוגדרת היטב של יהודי דתי וליבראלי. רבים מאד מעובדי המכון בכל הדרגים ובכל המחלקות הם כאלה, כל אחד/ת במינון האישי היאה לו/ה. השארת הדת שלי מחוץ לספירה הציבורית פירושה עשיית שקר בנפשי, הטעיית המעסיק שלי ובזבוז קולוסאלי של הזמן הקצוב לי. הדת היא הכוח המניע אותי במעשה הדמוקרטי. הדמוקרטיה וערכיה הם המניע אותי במעשה הדתי. אין הרמוניה בין השניים, יש דיאלוג, יש יחס דיאלקטי, יש אתגר עצום והוא המפתח להצלחת המפעל הציוני כולו על פי השקפתי". שטרן סיים את מכתבו בבקשה מחבריו לנהוג בכבוד ובעבודה משותפת חרף המחלוקות.