מצפון של אמא

ריעות לוי שבנה מצוי בתהליך התעוררות מתרדמת תוהה אם אכן היא עושה מספיק למען בנה. בטור מרגש היא מתארת את המתח בין נתינה להקרבה.

ריעות לוי , ו' בחשון תשע"ה

המצפון עובד
המצפון עובד
ריעות לוי

בשבוע האחרון התפרסמה כתבה על נער שנפגע בראשו לפני כשנתיים וב"ה היום הוא מתפקד כרגיל.

בכתבה מפורט תהליך השיקום שלו, והמשפט שאמר יאנוש קורצ'אק: "כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו". ומתוארת המסירות הרבה של הורי הנער שלא משו ממיטתו וחשבו כל הזמן כיצד לקדם אותו, והאמינו בו שיקום על רגליו.

בעודי קוראת את הכתבה, החל מצפוני לפעול ביתר עוז, "אולי אנחנו לא עושים מספיק בשביל איתן מיכאל", "אולי אני צריכה להיות אתו בית 24 שעות ולהביא לבית מטפלים", "אולי לא פנינו למספיק חוות דעת בקשר לאפשרויות שיקום מהפגיעה שלו..." ועוד ועוד.

וכדי להוסיף שמן למדורה, בעלי שולח לי הודעה לאחר שקרא את הכתבה שאולי אנחנו לא עושים מספיק בשביל איתן מיכאל המתוק.

כל היום הרהרתי בדבר, לא היה לי שקט. ובערב, התיישבנו לשוחח על ההרגשה שלנו.

אני אמרתי לו שתמיד אפשר לעשות עוד ולחפש דרכים נוספות לעזור לו, השאלה היא מה אנחנו מוכנים להקריב בשביל זה.

אני מאמינה שכל אדם קיבל "סל חוזקות" שאיתם הוא צריך להתמודד במסלול שבורא העולם התווה לו. יש אנשים שיכולים להיות עם ילדם 24 שעות וזה טוב להם, ויש אנשים כמוני, שחייבים לצאת מהבית לעבודה, להרגיש שהם מתפתחים, ממלאים את עצמם, ורק כך יהיה להם כח לטפל בילד הפגוע.

הקב"ה מעניק לכל אחד את הכלים המתאימים לו, וברגע שהאדם מודע אליהם, ומביא אותם לידי מימוש, אז הוא מאושר.

אני חושבת שאין להשוות בין מקרה למקרה. כל אחד צריך לנסות ולהבין מה הקב"ה רוצה ממנו, עם אילו "כלי עבודה" הוא צריך לעבוד, להגיד תודה על מה שקיבל, ולהתחיל לעבוד.

כמובן שכדאי לראות מקרים נוספים וללמוד מהם, אני מאוד רוצה לעזור לאיתן מיכאל שלי, את הירח אביא בשבילו...

אני זוכרת בתקופה שעוד היינו מאושפזים באלי"ן, היתה תקופה שהייתי "במתקפה" בהרבה חזיתות, היה צורך לרצות אנשים רבים, וזה היה מאוד קשה, וזה שיר שכתבתי:

אלוהים,
תן לי את הכוח להילחם בכל החזיתות-
שהזוגיות תחזיק מעמד גם בקשיים,
שלא ייפגעו שני הילדים,
שהמשפחה המורחבת תרגיש שאותה אנו אוהבים,
למרות שלא תמיד לטלפונים אנו עונים.
לחברים הקרובים והדואגים,
לנסות לעדכן אם יש שינויים.
בעבודה להגיד שבטוח לא אחזור בחודשים הקרובים,
ולשמוע באיזה צער הם נתונים,
אך את המצב אחורה להחזיר איננו יכולים.
והחזית הכי קשה, אוי אלוהים,
המראות הקשים בבית החולים
וילדנו המתוק והאהוב שלא מתעורר עדיין משנת הישרים.
אז ממך אני מבקשת בתחנונים,
אם לקחת אותי כחיילת בצבא העולמים,
אז בבקשה תן לי גם כלי נשק טובים,
שבעזרתם אוכל להילחם בקשיים,
כי כוחותי הולכים ואוזלים.
אני רוצה לצלוח את הייסורים,
רוצה להצליח להילחם במאבקים,
אבל במצב לא פשוט אנו נתונים.
רק צריכה ממך תמיכה,
אלוהים.

לפעמים הסביבה דורשת, בוחנת, מעירה הערות והארות פה ושם, מבקרת, לא מבינה איך אתם עושים כך וכך ולא להיפך...

אני מאמינה שמי שמודע לאופי שלו, לצרכים, לחוזקות – לתכונות החזקות שבו, יהיה נאמן לדרך שהוא בחר, ולא יילחץ ממה שאומרים לו.

כך גם בכלל בחיים, להיות מודע לעצמך זאת מתנה עצומה, לממש את הידע הזה, זה עוד יותר גדול ומרומם, להרגיש מסופק זה אושר גדול.

תמיד אומרים: "העיקר הבריאות", אני לא פוסלת את זה, במיוחד לאור ניסיוני הקט... אך יש עוד נוסחה שאני מאמינה בה-

מודעות לעצמך + פעולה = אושר גדול

בהצלחה לכולנו בעבודה לגלות את עצמינו, לממש את הידע, לפעול ולהיות מאושרים.

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co