שומרים על הכוחות

מכירים את ההרגשה הזאת שאתם כמו בשדה קרב שמתקיפים אתכם מכל הכיוונים? איך להגיב? האם מומלץ לירות לכל כיוון? ריעות לוי בטור חדש.

ריעות לוי , כ' בחשון תשע"ה

שמחת חיים
שמחת חיים
צילום: ריעות לוי

הפעם אתחיל דווקא בשיר שכתבתי בתקופת האשפוז באלי"ן:

אלוהים,
תן לי את הכוח להילחם בכל החזיתות-
שהזוגיות תחזיק מעמד גם בקשיים,
שלא ייפגעו שני הילדים,
שהמשפחה המורחבת תרגיש שאותה אנו אוהבים,
למרות שלא תמיד לטלפונים אנו עונים.
לחברים הקרובים והדואגים,
לנסות לעדכן אם יש שינויים.
בעבודה להגיד שבטוח לא אחזור בחודשים הקרובים,
ולשמוע באיזה צער הם נתונים,
אך את המצב אחורה להחזיר איננו יכולים.
והחזית הכי קשה, אוי אלוהים,
המראות הקשים בבית החולים
וילדנו המתוק והאהוב שלא מתעורר עדיין משנת הישרים.
אז ממך אני מבקשת בתחנונים,
אם לקחת אותי כחיילת בצבא העולמים,
אז בבקשה תן לי גם כלי נשק טובים,
שבעזרתם אוכל להילחם בקשיים,
כי כוחותיי הולכים ואוזלים.
אני רוצה לצלוח את הייסורים,
רוצה להצליח להילחם במאבקים,
אבל במצב לא פשוט אנו נתונים.
רק צריכה ממך תמיכה,
אלוהים.

מכירים את ההרגשה הזאת שאתם כמו בשדה קרב שמתקיפים אתכם מכל הכיוונים? זה צריך ממך תשובה מהירה, ואלה פגעו בך ורוצים לבקש סליחה, ופתאום איזו בעיה עם אחד הילדים שצריך לחשוב על פתרון, ועוד מועקה צצה מאיזה פצע בנפש שלא נסגר היטב.

אז משהו דומה עברתי השבוע, והרגשתי שאני צריכה לעצור לרגע ולחשוב היכן כדאי לי להשקיע כח ומחשבה והיכן להבליג ולוותר.

האם כדאי לי להיות עצבנית, וכמובן זה משפיע על הזוגיות והילדים, לחשוב המון, להצטנף בתוך עצמי וקבל החלטות, או לשים דברים בצד, "להעביר הלאה", ולהיות שמחה עם הבעל והילדים.

אז התחלתי לחשוב כיצד אחלק את כוחותיי, מה יותר חשוב לי, איזו אנרגיה חשובה לי שתזרום בבית.

לרוב, האנרגיות שאותן אנו חשים הן משפיעות על אורח חיינו.

ישנן כמה סוגי אנרגיות המשפיעות על חיינו:

אנרגיה פיזית – כיצד אנו מרגישים מבחינה גופנית.

אנרגיה מנטאלית – אנרגיה המשפיעה על ההחלטות שלי בחיים. סדרי העדיפויות שלי בחיים, מה בשליטתי ומה לא.

אנרגיה רגשית – כיצד אני נגשת לבעיות בחיי, עד כמה אני קשובה לרגשותיי.

רציתי להרגיש טוב וכמובן שזה ישפיע על סביבותיי.

ולכן דאגתי לכך שיהיה לבעלי ולי ערב שקט ורגוע ללבן נושאים חשובים, פינקתי את עצמי באוכל טוב כדי שאנרגיה הפיזית תשפיע על הרגשתי, חשבתי המון עם עצמי מה באמת אני רוצה. וב"ה, איך אומרים: "אין שמחה כהתרת הספקות".

אני לא אשכח, איך בזמן שאיתן מיכאל היה בטיפול נמרץ בעין כרם, מחובר לכל הצינורות ועוד לא מגיב לכלום, ואנחנו עוד היינו פצועים וחבולים ומאוד כואבים, החלטנו שאנחנו לא יכולים להישאר לידו 24 שעות כי עלינו לדאוג לאנרגיות החיוביות שלנו, פיזית, נפשית ומנטאלית. בכל בוקר עלינו אליו לירושלים, ובצהרים ירדנו חזרה לבית של הורים ולילדים האחרים כדי להיות איתם.

באחד הפעמים הגיע לחדר 8 בטיפול נמרץ אחת הדודות, שעברה גם כן איזה סיפור קשה עם בעלה. היא "תפסה" אותי ואמרה לי כמה אנחנו לא בסדר בזה שאנחנו לא לידו 24 שעות, כמה הוא צריך דווקא אותנו ההורים ולא סבא וסבתא, כמה אנחנו צריכים להשקיע ולהתאמץ כדי להיות לידו ועוד ועוד.

אני הייתי ממש המומה. היא ממש "הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים". לא מספיק הטראומה שעברתי, הכאבים החזקים בגוף, כאב הלב העצום לראות את בני מוטל חסר חיים על המיטה, ואת עוד מטיפה לי?

אמרתי לה (כנראה כבר אז היו לי ניצנים של "מאמנת") שלכל אחד יש את הכוחות שלו וכל אחד מחלק את כוחותיו כפי שנראה לו נכון לאותה הסיטואציה. היא התמסרה לבעלה מאוד, ולא היתה צריכה להקדיש זמן לילדיה כי הם גדולים, ולי יש חיים אחרים, וחלוקה אחרת של כוחות, והשפעה אחרת של האנרגיות על חיי.

ניסיתי ממש שלא לקחת ללב את דבריה, ולהאמין בדרכי. וב"ה בכל יום צברנו כוחות חדשים לקראת היום הבא בטיפול באיתן מיכאל, הקדשנו תשומת לב לילדים, שלא יקופחו, והחלמנו גופנית.

אז תנסו לא ליפול למקומות של "לירות לכל הכיוונים", חשבו להיכן הכי בטוח לירות בלי הרבה מאמץ כדי שבטוח תפגעו.

אתמול היינו באסיפת הורים בגן של איתן מיכאל, הרגשתי כיצד הזיכרונות מהעבר והכאב הגדול על מצבו היום מתחילים להשפיע על מצב רוחי.

שוב, החלטתי לא לשוקע בעצבות, חיפשתי את הטוב שבצבו, ראיתי כמה הצוות אוהב אותו ורוצה לקדמו.

בעודי שקועה במחשבות חיפשתי את בעלי והילדים, והיכן מצאתי אותם? בתוך בריכת הכדורים הצבעונית ומלאת החיים כשהם צוחקים ונהנים.

כמה טוב שיש לנו את היכולת להרגיש את עצמנו, מה טוב לנו, ולחיות לפי זה חיים טובים יותר.

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co