הצגה גדולה מהחיים

"התסריט כתוב ומוכן, יש במאי למעלה ששולט בסרט, ומכוונו לכיוון הסוף הטוב שלא תמיד אנו רואים אותו". ריעות לוי בטור בעקבות הפיגוע.

ריעות לוי , כ"ז בחשון תשע"ה

להפוך מחשבה רעה למחשבה טובה
להפוך מחשבה רעה למחשבה טובה
צילום: ריעות לוי

יום שלישי, הזמנו את גיסתי אלינו לשבת.

יום חמישי, היא הודיעה שהם בסוף לא מגיעים.

טלפון לאמא: אנחנו באים לשבת.

שבת, גשם, הרגשה לא נעימה. אנחנו באמצע חודש אייר, הגשם די מפתיע.

שבת חמימה בבית ההורים, לא יוצאים מהבית. משחקים כל השבת עם שני הילדים הקטנים.

מוצאי שבת, הבדלה.

איתן מיכאל נהנה לכבות את האש של נר ההבדלה.

משחק עוד קצת עם סבתא.

כולנו מאושרים.

אורזים את התיקים.

מעמיסים על הרכב.

אני לבושה בפיז'מה ועליה חצאית ונועלת נעלי בית... כי תוך 20 דקות אנחנו בבית.

מכניסים את הילדים, כל אחד בכיסא הבטיחות שלו.

אמא מוודאת שהילדים קשורים.

השכנה של אמא צופה בחלון, ושומעת אותנו אומרים שהילדים חגורים ובעז"ה תיהיה נסיעה בטוחה.

שכחנו משהו בחדר, אני רצה להביא.

עוד נשיקת פרידה מאמא.

אוספים טרמפיסטית בכניסה ליישוב, לאחר התלבטויות רבות שלה האם לבוא איתנו לרמלה או בדרך אחרת.

היא מתיישבת בין שני הקטנים.

בעלי אומר לה להתרווח בספסל האחורי ולא להטות את הגוף קדימה.

היא מתרווחת ושוקעת בעיון במכשיר הנייד שלה.

מתחילים בנסיעה.

הילדים לא נרדמים בגלל "האורחת" המעניינת.

נוסעים בכביש המוכר לנו.

אבי מבקש ממני לראות האם הילדים נרדמו.

שניהם עוד ערים ומחייכים אלי.

מקבלת מסרון מהאבא של בני הגדול מתי הוא מחזירו לרמלה.

עוברים את הכיכר המוארת והמוכרת.

מרימה עיניי לומר מה כתוב במסרון.

רואה זוג פנסים מתקרב אלינו במהירות.

צועקת: "אבי תזהר".

ובום חזק, אש ואדים רבים. ושקט....

מתעוררת ראשונה, רואה שמשה מרוסקת,

אבי רכון על ההגה מלא דם ומחוסר הכרה.

איתן מיכאל מאחורה יושב על כסאו וראשו שמוט קדימה.

אני מושיטה ידי ופותחת את חגורת הבטיחות שלו כדי שמי שיוציאו מהדלת, יעשה זאת מהר.

הטרמפיסטית בהלם.

שילת צועקת לי: "אמא, תוציאי אותי מהכסא".

ובאותן רגעים אני חושבת לעצמי: כמה החיים האלה זמניים.

לפני חמש דקות היינו בשבת מאושרת אצל הורי, ועכשיו אני יושבת בתוך רכב מעוך, ואיני יודעת מה מצבם של יקירי.

ואני קולטת שכל ההחלטות שקיבלנו, העיכובים שהתעכבנו, הובילו לרגע הזה של ההתנגשות, כדי להעמידנו בניסיון.

אז עוד לא קלטתי ולא ידעתי איזה ניסיון קשה.

ובאותו הרגע גם קיבלתי את הכוחות החזקים של ההתמודדות, של הרצון לחיות את החיים ולא ליפול גם ברגעים קשים אלה.

מיום חמישי, לאחר ששמעתי על הפיגוע הנורא בבית הכנסת בהר נוף, אני נזכרת ברגעי התאונה.

אני חשה כמה החיים האלה הם לא בשליטה שלנו.

אנשים בעלי משפחות, אמרו בבוקר להתראות לאישה ולילדים, ובצהרים ארגנו להם לוויה.

התחושה החזקה הזאת שאנחנו שחקנים על במה בוערת בי כבר זמן מה. התסריט כתוב ומוכן, יש במאי למעלה ששולט בסרט, ומכוונו לכיוון הסוף הטוב שלא תמיד אנו רואים אותו.

אני מרגישה שהפיגועים הללו הממחישים כל כך את הזמניות שבחיים, צריכים ללמד אותנו מה המשמעות של העולם הזה – להכין עצמנו לעולם אחר, לעולם שכולו טוב.

לעשות רק טוב בהם, לחשוב טוב, לנסות לקחת את הקשיים שאנו מקבלים ולהתעצם איתם, כי "חבל לבזבז" את החיים כאן למטה בעצבות וכאב, כדאי למצות אותם בשמחה, רוגע והעצמה נפשית.

לנסות להפוך מחשבה רעה למחשבה טובה, מקדמת. לחשוב כל הזמן מה אני אשאיר אחרי כשאגיע למאה ועשרים שנה.

כשאושפזנו בעין כרם, לא נרדמתי בלילות, תחושת חוסר האונים, חוסר השליטה על חייך ליוותה אותי בכל רגע.

עם הזמן הפכתי תחושה זו לתחושה של "השלך על ה' יהבך", אני מאמינה באמונה שלימה שיש מכוון לעולם שרואה בטובתי, אין כאן חוסר אונים אלא השענות על מישהו שרוצה לקדם אותך ולעשות לך רק טוב.

וכבר היום, כשנה וחצי לאחר התאונה, כשאנחנו עוד לא רואים אור בקצה המנהרה והדרך עוד לשיקום של איתן מיכאל עוד ארוכה ומפותלת, אני יכולה לומר בפה מלא כיצד גם התאונה הקשה הזאת היא לטובה, ולומר תודה לבורא העולם על כל הטוב הגדול שהוא מעניק לנו.

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co