בהר נוף, קרוב לשמיים

מעט נחמה שמצאתי בבית משפחת גולדברג מהר נוף, שאביה אברהם שמואל נרצח השבוע

יערה וייס , כ"ח בחשון תשע"ה

אברהם שמואל גולדברג
אברהם שמואל גולדברג
צילום: באדיבות המשפחה

שעת צהריים ואני שמה פעמיי להר נוף, לנחם את משפחות הקדושים שנרצחו השבוע.

התקהלות שקטה ושיחת ילדים מִקְרית ליד 'קהילת בני תורה', שרק השבוע זכינו כולנו להכיר בנסיבות אחרות. "יש שומר, אבל הוא לא נמצא עכשיו", אומר האחד לחברו. שקיעה מתוחה, נצחית כמעט, ושמש שמסרבת לשקוע כמו מסבירה את התחושות שלנו עכשיו.

אני ממשיכה ופונה לבניין הראשון עם מודעות האבל שנקרה בדרכי. 'אלך בעקבות הרעש', חשבתי לעצמי. שבעה הרי היא עסק רציני, ודאי וודאי כשמדובר בנרצח לאומי. מוותרת על המעלית ומטפסת לקומה 5, אבל בכל קומה מתאכזבת מחדש. "איפה השבעה"?, אני שואלת ילדה שמשחקת בגומי בלובי של הקומה האחרונה. "בקומה מינוס שלוש", היא עונה לי וממשיכה לשחק עם אחיה. שכחתי שככה בנויים הבניינים פה, אני מהרהרת לעצמי ויורדת בחזרה את הכל.

מגיעה ל3- וסוף סוף מוצאת קצת התרחשות. מנחמים לא חסרים, אבל כולם נכנסים ויוצאים בשקט מבית משפחת גולדברג, שראש משפחתם, אברהם-שמואל נרצח השבוע. "משפחת גולדברג מקבלת את גזר הדין באהבה", נכתב על דף בעברית ובאנגלית. הרבה אהבה אני מוצאת שם בפנים, וגם הרבה צניעות. הכיבוד פה מוגש רק בחוץ, ועל השולחן תלוי שלט "לעילוי נשמת הרב אברהם שמואל בן אהרן ת.נ.צ.ב.ה".

בפנים אני מוצאת את אלישבע, הבת הקטנה, שמסבירה פנים לכולם. "מה את הכי זוכרת מאבא שלך"? אני שואלת אותה. "אני אגיד לך מה אני הכי זוכרת מאבא שלה", מתערבת חברה קרובה. "את החיוך". "הרבה אנשים אומרים לנו את זה", מחזקת אותה אלישבע בתו, ובת אחרת מוסיפה: "הגיס שלי הלך לזהות אותו בתוך בית הכנסת. כשהוא חזר הוא אמר לנו שהפנים שלו היו עם חיוך".

"הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה להיות כמו אבא שלו", ממשיכה אלישבע. "גם כשההורים שלי התחתנו, אמא שלי זוכרת שמה שהוא אמר זה שהוא רוצה להיות כמו אבא שלו". למשפט הזה היא מוסיפה אנקדוטה טראגית כשהיא מספרת שגם המוות שלהם היה באותו דרך: הסבא נפטר אחרי שהתמוטט בבית הכנסת כשטלית ותפילין על ראשו, וכך גם האב נפרד מן העולם, כשהוא עטור בטלית ותפילין.

ועוד קצת שקט, ואפים אדומים, ובנות מתייפחות עם טישו ודמעות. שפת הדיבור פה היא אנגלית, אבל נדמה שלא צריך שפה ראשונית כדי להרגיש קרובים למשפחה הזאת. החום והארת הפנים היא תכונה שמאפיינת כנראה את כל בני הבית. עוד בחורה אחרת נכנסת ונזכרת בימי שישי המוקדשים להתנדבות, כשהייתה מתנדבת עם האב ביד אליעזר. "אי אפשר היה לדלג על הבית שלכם, על המשפחה שלכם, כשבכל יום שישי התנדבנו יחד. החיוך שלו, הארת הפנים לכולם, זה משהו שאי אפשר לשכוח".

עוד מנחמות נכנסות, ואחרות יוצאות, חנוקות מבכי. אני מתקרבת לבריינה, אם המשפחה, שיושבת ליד הקיר מוקפת בבנותיה. "מי את"?, היא שואלת אותי בעיניה. סיפרתי לה שהרגשתי צורך פנימי לבוא, מעין חובה כזאת, הרגשה שאי אפשר לעבור לסדר היום אחרי רצח מזעזע כזה. "כשראיתי את התמונה של אביכן בטלויזיה", המשכתי, "ראיתי בפנים שלו משהו אחר. מעבר להדרת הפנים שהייתה לו. היה במבט שלו משהו מיוחד, חושב כזה, מבט אמתי על העולם", אמרתי. "הוא באמת היה אדם מאד אמתי", מהנהנות הבנות ומאשרות את תחושותיי.

אני שואלת אותן בזהירות איך ידעו. "אף אחד לא הסכים להגיד לנו", הן מספרות. "הלכנו פה ברחוב ושאלנו את כולם, ואף אחד לא רצה להגיד כלום. כולם ידעו, רק אנחנו לא. רק בסוף, בסוף בסוף, אחרי כמה שעות אנחנו ידענו", הן אומרות בכאב. "ומי הודיע לכם, היה איזשהו גורם ממשלתי שהודיע?", אני שואלת. "החובש. רק החובש בסוף אמר לנו. הכרחנו אותו להגיד לנו", נאנחת רבקה, הבת הנשואה שמתגוררת קרוב.

בכי. שתיקה. ואנחנו כבר מרגישות מאד קרובות ומחזיקות ידיים.

"מאיפה את"?, הן שואלות אותי לבסוף. "כאן, מירושלים". הן מגיבות במבט מתפלא והבת הגדולה אומרת: "זה מאד מחזק אותנו כשבאים מכל הארץ, אפילו אנשים שלא מכירים אותנו. אנחנו אחים, כל עם ישראל". "נקווה שנהיה אחים בשמחות", אני עונה לה.

"המקום ינחם אתכם", אני עוזבת בצער את בית המשפחה. הבכי הגיע אחרי.