סדרת חינוך
סדרת חינוךצביקה מור

אבי השביעיסט נמצא במערכת החינוך רק עשר שנים וחצי והוא עדיין לא יודע לתכנן למידה בתקופת מבחנים ע"פ סדר עדיפויות. ליטל מחזיקה בתעודת "שתיים עשרה שנות לימוד" ובתעודת בגרות טובה, אך לא מסוגלת לתכנן לעצמה שבוע בשירות הלאומי מרובה המשימות. יוסף, או ליתר דיוק הרב יוסף, מחזיק גם הוא ב"שתיים עשרה שנות לימוד" ולא רק ממערכת החינוך אלא גם מכולל הדיינות בו למד, אך התנהלותו העצמית נשארה אי שם בגיל העשרה.

הסיפורים האלה מתגמדים לעומת הסיפור של רבקה, שרוצה לבלוע את כל העולם ובין השאר לגדל עשרה ילדים תוך כדי עבודה, טיפול בהוריה הקשישים וכתיבת תזה לתואר השני. בואו נגיד שהחלום הוורוד שלה על בית שקט, רגוע ומסודר ולהיות אימא נוכחת בחיי ילדיה לא בדיוק מתממש. היא לא פספסה אף כנס קיץ העוסק במשפחה וילדים, ויש לה הרבה כוונות טובות והמון תוכניות שבדרך כלל נגנזות. אם נתאר את חייה בקצרה נוכל לומר שיש לה בבית ערמות. ערמה של כביסה, ערמה של כלים, ערמה של שקיות אשפה ו"ערמה" של ילדים. לא פעם, אי שם אחרי חצות כשהיא בבחינת "צדיקה גמורה" תרתי משמע, לאחר שניסתה לעשות יישור קו בבית, היא שואלת את עצמה שוב ושוב "למה זה אנוכי" כשכל כך הרבה דברים בחייה לא פתורים.

הסיפורים הללו לא לקוחים מאיזה עולם דמיוני, רחוק וציורי. הם קורים כבר בכיתות היסוד בבתי הספר – שם לומדים הרבה, קוראים הרבה, חווים הרבה, ובאמת מתוך מסירות רבה של צוותי החינוך, ובכל זאת כישורי החיים הבסיסיים כל כך חסרים בתוכניות הלימודים.

במחקר ארצי שערך פרופ' עמוס רולידר לפני מספר שנים, נמצא שמעל 60% מתלמידי ישראל לא מכירים את היומן לאחר חופשת סוכות. לאחר שחיפשו כל הקיץ יומן אטרקטיבי מאחד המותגים והשקיעו כשישים ₪, היומן נשאר ללא כל שימוש בהקשר הלימודי.

היומן של היום זה לא היומן של פעם, כזה שנראה כמו מחברת 40 דף קרה, דקיקה ועניינית. היומן של היום הוא אקססורי בשביל הילדים שלנו. יש בו בדיחות, קופונים, ימי הולדת של ידוענים וכוכבי כדורגל ועוד כל מיני אנשים שאין דעת חכמים נוחה מהם. הוא צבעוני ואטרקטיבי שממש לא בא לך ללכלך אותו עם איזה כיתוב של שיעורי בית בלשון או מבחן באנגלית.

זו אחת הסיבות שהיומן הפסיק להיות יומן פשוטו כמשמעו, והפך לחוברת תרבות ופנאי. גם היומן החינוכי החדש של החמ"ד (כן, זה בגודל של חוברת ענקית...) אינו בדיוק יומן אלא קובץ אדיר של סיפורים ומסרים חינוכיים, שאיך שלא תהפכו את זה – עושים ממנו משהו אחר חוץ מיומן.

סיבה נוספת נמצאת אי שם בכיתות הלימוד שבאחריות המחנכים והמחנכות, שלא מקפידים על נוכחות היומן והרישום בו מכל מיני סיבות שאחת מהן היא שצריך להפסיק עוד חומר לימודי. גם ההורים לא שותפים נאמנים במה שנוגע ליומן, וממשיכים לבדוק בעצמם מה היו שיעורי הבית ומתי המבחן באנגלית במקום להשאיר את האחריות הזו לבעליה – בנם או בתם.

אולי זה חלק מהתרבות הישראלית של ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר" אך המחקרים מראים קשר מובהק בין הצלחה אקדמית ויכולת דחיית סיפוקים לבין סדר וארגון, כפתגם העממי שאומר שהמצליחנים הם לאו דווקא החכמים ביותר אלא המאורגנים ביותר. במילים אחרות, אנו משלמים מחיר כבד בבית ובבית הספר כשלא הרגלנו את ילדינו להשתמש בתבונה ביומניהם.

בעבודתי, כמאמן ילדים ובני נוער מכל המגזרים, באיזה שהוא שלב אנו מגיעים ליומן וכמעט ללא יוצא מהכלל היומנים מוצגים לי כשהם במצב חדש עם הניילון. מה שמדאיג הוא שמי שמשתמש ביומן נחשב ל"חנון" ו"חבר של המורים" ואף ילד בישראל לא מוכן להיות כמובן במקום הנחות הזה. גם אתה בעד יומן, קשה לך לדרוש מהילד להיות יוצא דופן ולא יועילו כל שיחות המוסר. ההשפעה התרבותית הזו חלחלה עמוק לבתים ולבתי הספר ועכשיו לך תעשה חינוך מחדש.

אז למה כל כך חשוב שנקפיד עם ילדינו ותלמידינו על רישום קפדני ביומן?

אם נקפיד על שימוש יומיומי ביומן, ועל דוגמא אישית כמובן בתחום זה של הניהול העצמי, ילדינו ותלמידינו יהיו בעלי אחריות לימודית גדולה יותר, יקטנו הסיכויים לשכחת שיעורי הבית, מבחנים, חוברת שצריך להביא למחר, 10 ₪ לוועד כיתה וכו'. הם ילמדו לתכנן את הלמידה שלהם על פי סדר עדיפויות, לדחות סיפוקים, לנהל מעקב אחר העשייה שלהם ולבצע תיקונים תוך כדי תנועה. אם ניקח את היומן וההתארגנות כהרגל שאנו חייבים לילדינו לפחות כמו קשירת נעליים וקריאת שעון, נוכל להיטיב עימם בהווה ולהכין אותם לחיים בוגרים, נעימים ושלמים יותר.

כדי שכל זה יקרה נצטרך להקפיד כולנו, הורים ומורים, על כמה נקודות חשובות:

1. החלטה בית ספרית או לפחות כיתתית ובשיתוף ההורים על שימוש יומיומי ביומן.

2. הקצאה של 5 הדקות האחרונות של השיעור לרישום המטלות לבית.

3. בדיקה מדגמית מידי יום ביומו של כמה יומנים ע"י המחנכ/ת בכיתה, ובדיקה יומיומית של כל הורה בבית שאכן נרשם ביומן ושנכנס לתיק עם המערכת של מחר.

4. להורים: אל תקנו אמירות כגון "אני לא צריך לרשום אני זוכר בעל פה". זה מרשם בטוח לשכחה ולבעיות בהמשך. אם הבן לא רשם ביומן, בקשו ממנו לטלפן לחבר ולהשיג את החומר ואל תעשו את זה במקומו.

5. הכנסה למרכיבי ההערכה והציון סעיף הקשור לשימוש התמידי ביומן.

6. לימוד ניהול זמן ועריכת סדר עדיפויות בכיתה בדגש על דוגמאות מעולמם של התלמידים.

7. פרגון לילדים המתמידים בחיזוקים מילוליים ומוחשיים (פרסים) ויצירת אפליה מתקנת ליומן שנזנח.

ושיהיה לכם יומ(ן) טוב!

www.more-lanoar.co.il