חינוך לרב-תרבותיות בקרב ילדים ובני נוער

ילדים ונוער לא תמיד מיישמים את הערכים החברתיים עליהם דנו בכיתה עם מוריהם כאשר הם נדרשים לסיטואציות חברתיות ללא עין בוחנת.

ד"ר ניצה דורי , י"א בכסלו תשע"ה

ד''ר ניצה דורי
ד''ר ניצה דורי
צילום: יח''צ

החברה הישראלית מורכבת ממגוון גדול של זהויות, תרבויות וחתכים. כל אלה יוצרים סטריאוטיפים, דעות קדומות ולא מעט דחייה מפני השונה, הזר והלא מוכר. מהגן ועד לתלמידי בית הספר אנו מחנכים ודוגלים בשוויון, בקבלה ובהכלה.

אך מכאן ועד למציאות מחוץ לכותלי המוסדות החינוכיים – הפער גדול. בחיי היום-יום שלהם, ילדים ובני נוער לא תמיד מיישמים את הערכים החברתיים היפים עליהם דנו בכיתה עם מוריהם וחבריהם כאשר הם נדרשים לסיטואציות חברתיות ללא העין הבוחנת של המורה או ההורה. לפעמים לכלי התקשורת יש השפעה גדולה יותר מאשר למחנכים בבית הספר, ויש מקרים בהם הפרסומות עצמן נגועות בסטריאוטיפים ובדעות קדומות, סמויות מהעין אך מעצבות התנהגות של החברה הישראלית.

על מנת ליצור חברה המסוגלת להכיר ולהכיל את השונה והאחר, כדי ליצור חברה שבה יש מקום ולגיטימציה לפגוש את האחר באמצעות החוויה האנושית, חשוב להתחיל את התהליך החינוכי עם ילדים כבר בגיל הרך.

אפשר לעצב את הילדים גם בגיל הרך וגם בגילאי בית הספר היסודי ואפילו בגילאי העשרה לקראת עתיד בו חברה של ריבוי זהויות תהפוך לחברה רב-תרבותית; חברה שתתן מקום לחבריה להתקיים ללא הדחף להשתיק את האחר, שתלמד להתעשר מן השפע האנושי בו נתברכה, זו תהיה חברה המעצימה את עצמה כלכלית, חברתית ואישית.

היום אנו מציינים את היום הבינלאומי לזכויות בעלי המוגבלויות, הדרך אותה אני מציעה היא הדרך שבעיניי מעצבת יותר מכל - הספרות. מוצעים כאן מספר סיפורים של דבורה עומר, שמספריה ספגתי, הבנתי והפנמתי בילדותי, כמו רבים אחרים, את הכבוד הדדי, היחס לזולת, קבלת האחר באשר הוא.

דבורה עומר הצליחה לזהות בחושיה החדים, בכאבים שהיא עצמה חוותה והפכו למגנט קולט כאבים, את האחר האוניברסלי. לזהות את הכאב של מי ששונה, שחלש יותר, ולתת לו קול, צבע ונוכחות. לתת לו אהבה והזדהות – שלה, ולכן גם של הקורא. הייתה בה רגישות לסוגים של ילדים או לסוגי אוכלוסיות שאינם המרכז, שאינם חווים את הדברים בדרך המלך, גם רגשית וגם התנהגותית. אפשר לומר שבכל אחד מהגיבורים של דבורה יש שונוּת.

היא כתבה על הרבה סוגי שונוּת. למשל, בספר "סערה באביב" כתבה על טוביה קושניר - ילד שהיו לו המון קשיים חברתיים ולימודיים, והוא מצא מפלט בצמחים האהובים עליו, ולימים נעשה חוקר חי וצומח חשוב. גם כשדבורה עומר כתבה סיפורים על אנשים משמעותיים בתולדות ישראל, על הרצל, על בן-גוריון, על מנחם בגין ומניה שוחט, וצביה לובטקין, גם אצלם תיארה את האחרות. את החולשה, את החסר, ומתוכו את הכוח שבקע.

למשל, מניה שוחט היתה ילדה רזה ונמוכה. בספר "בדהרה" היא מתארת איך הילדה הזאת, הקטנה והצמוקה, הפכה מנערה חולנית ללוחמת נועזת. בספר על הרצל היא מתארת את חולשותיו הרבות. היה לו חזון גדול, הוא השקיע את כל כספי המשפחה בחזון, השאיר את המשפחה בחוסר כול, וגורל כל ילדיו היה גורל מר. כתבה על עולים חדשים, ב"צוללים קדימה": "נולדתי באלג'יר, אך איני זוכר הרבה מארץ מולדתי. עודני ילד קטן עקרה משפחתי משם ועברה לגור במרוקו, בעיר פס. הדבר היחיד שנשאר לי ממולדתי הוא שמי האלג'יראי טבול.

''שם זה, המקובל מאוד בארץ זו, הסב לי אחר כך צרות צרורות... ". והילד הזה, הילד המרוקאי, אמר לעצמו "כשאגדל אסע לישראל, ושם אהיה איש צפרדע". דבורה מאפשרת לו להגשים את החלום – להיקרא שחר, להתחתן עם דלית הקיבוצניקית, להוליד את גל, הבן הבכור, ליפול בשבי המצרי ולחזור בשלום משם. בפתיחה של הספר "אני אתגבר" כותבת דבורה: "גילה זו אני. כך קראו לי אבא ואמא כשנולדתי. הורים מעולם אינם שואלים את ילדיהם, מהו השם שהיו רוצים בו, לכן קראו לי גילה. ובעצם איך יכלו לדעת עד כמה שם זה לא יתאים לחיי? גילה – שם קצר, קליל, חמוד.

''סלדתי בכל לבי משמי זה. כשגדלתי, התחלתי להבין, לחוש כמה אינו הולם אותי. לעולם לא יתאים גילה. ואתה רואה לנגד עיניך ילדונת עליזה, רוקדת, שרה, קלת תנועה. לא כמוני – אחרת לגמרי. שנאתי את שמי כמו ששנאתי באותם ימים דברים רבים-רבים, בעיקר את עצמי. שנאתי את גופי, רגליי הדקות עם המכשירים המסרבלים אותן עוד יותר, ידיי הרועדות, ראשי הגדול, העוויתות בפנים, הקול החופף לדקיק וצווחני בכל התרגשות הקלה ביותר.

''כל-כולי גילה – ילדה בכיסא גלגלים, משותקת, ילדה שאינה כמו האחרים. לא כמו כולם". ילדים ובני נוער הקוראים על גילה ב"אני אתגבר", לא יירתעו מבני גילם על כיסא גלגלים. הערך של קבלת השונה  יוכל להיות מוטמע בעיקר דרך קריאה, דרך סיפורים שבאופן בלתי-ישיר מביאים אותנו לעולמות שונים משלנו.

הכותבת היא ראש החוג לגיל הרך במכללת שאנן הדתית האקדמית לחינוך בחיפה.