עיסוק במוות - להיות ריאלי או פסימי?

אין אדם יודע שעת מיתתו- האם זה אומר שצריך להיערך מראש או לקוות לטוב?!

אבי חיים , י"א בכסלו תשע"ה

בתי הקברות לאן?
בתי הקברות לאן?
פלאש 90

אל תעזו למות לא מוכנים
אביחי שמידט
הוצאת אוריון, 218 עמ'.

אביחי שמידט גילה שלעיתים אנשים מתים מוקדם ממה שתכננו (ל''ע), והמשפחה נמצאת במצוקה גדולה: מלבד האבל וההתמודדות עם ההתארגנות המחודשת במשפחה, יש גם צד טכני-לוגיסטי במקרה מוות.

לשם כך כתב שמידט את ספרו יוצא הדופן "אל תעזו למות לא מוכנים", שהוא מעין מדריך לאדם המצוי.

בספר מבקש שמידט לכסות את כל הצדדים שיש לפטירתו של אדם, על מנת לסייע לאדם לעשות סדר ולהקל על משפחתו בשעת צרה, שלא תבוא.

הספר עלול לעורר חלחלה וזעזוע באנשים אופטימיים, והחוששים מאמונות תפלות לא ייגעו בו גם במקל. אנשים ריאליים יותר ידפדפו בו ואולי ימצאו בו מספר נקודות לתשומת ליבם, אולי אפילו לטיפול כבר בימים הקרובים. המבולגנים יותר מבינינו עשויים להתעורר לארגון המסמכים בביתם.

הספר מפורט מאוד, בפריסת הנושאים והטיפים ואדם מן היישוב אינו זקוק לכל הפירוט שבו, אך כל אחד זקוק לדגשים בכיוון אחר ולכן המגוון של הנושאים בהם הוא עוסק, נדרש לאוכלוסיות שונות.

מנגד, הספר עוסק בהנצחה שאדם מעוניין להשאיר אחריו, וכאן הספר נכנס לרזולוציות מוגזמות של בחירת התוכן והפונט של המצבה, צילום סרט הנצחה בעודו בחייו ועוד.

על מנת לסייע לאדם להתארגן נכון, בסוף הספר ישנם טפסים שונים שכל אדם צריך למלא בחייו כדי שמשפחתו תדע מהם הביטוחים שרכש, קרנות הפנסיה שיש לה זכויות בהן וזכויות וחובות כלכליות מסוגים שונים.

אז באמת, לא כיף לעסוק במוות של עצמך ובהשלכותיו, אבל אם הספר ייתן דחיפה לעשות סדר בניירת, במצב הכלכלי והביטוחי ובזכויות השונות- כבר הרווחת.