החיים בשליטתנו?

כל אדם שקורה לו משהו קשה יכול להאשים את השני, לכעוס עליו, להתעצבן, להגיד זה לא הוגן, אך האם המצב ישתנה בעקבות התגובה הכועסת?

ריעות לוי , י"ב בכסלו תשע"ה

איתן מיכאל לפני התאונה
איתן מיכאל לפני התאונה
ריעות לוי

אחת מהמאומנות שלי, הנמצאת בסוף תהליך האימון, ביקשה ממני שאוסיף לה כלים נוספים לחיים טובים יותר.

אז פתחתי את הקלסר עם החומר שלמדנו בקורס המאמנים, וראיתי שלמדנו על כלי מדהים שבהחלט יכול לשנות חיים.

לכלי זה קוראים: "עקרון 90/10".

לחלק מכם זה נשמע מוזר, לחלק זה מוכר וחלק מכירים את הכלי הזה בשם אחר.

עקרון זה אומר כך: 10% ממה שקורה לך בחיים אינו בשליטה שלך, 90% הנותרים בשליטתך. הבנתם?

נביא לכך דוגמא:

לא בשליטתנו אם אחד הילדים שפך על הבוקר את כוס הקפה שלנו, אבל כן בשליטה שלנו איך נגיב לסיטואציה הזאת.

האם התגובה תהיה כעס, עצבים, האשמות ואז הילדה תתחיל לבכות, תתעכב בהתארגנות של הבוקר, תאחר לבית הספר וכו', או שנסביר לה בצורה נעימה שלהבא תזהר במה שהיא עושה, והבוקר ימשיך בשגרה שלו.

בשיחות שאני מעבירה תמיד שואלים אותי איך אני כזאת "קרת רוח" בכל הקשור לתאונה, מהיכן אני שואבת את הכוחות להתמודדות. גם אני שואלת את זה את עצמי פעמים רבות. איך אני לא בוכה כאשר אני מורידה את איתן מיכאל מההסעה עם העגלה שלו... איך אני לא בוכה כאשר אני הולכת לגן משחקים ורואה ילדים משתוללים כמו שהוא היה לפני התאונה... איך אני לא בוכה כאשר הבת שלי שילת מספרת בהתלהבות איך היה בגן ומראה לי את הריקודים שהם ירקדו במסיבת חנוכה הקרבה, והוא מנסה לספר לי, אך קולו לא נשמע... איך אני לא בוכה כאשר כולנו אוכלים המבורגר טעים לכבוד יום הולדתה של שילת והוא אוכל שוב בשר וירקות טחונים...

איך?

כי הבכי לא ישנה את המצב. זה ה10% מהחיים שלא בשליטה שלי, נשאר לי עוד 90% שכן בידיים שלי, ועליהם אני צריכה לשלוט.

בשליטה שלי לנסות ולמצוא דרכים לעזור לו להתקדם, בידיי להיות שמחה ותמיד לחייך אליו ולחזק אותו. אני כן יכולה לדמיין אותו רץ לזרועותיי ואומר אמא ולהאמין שזה יקרה. בשליטה שלי להיות אמא חזקה ויציבה לילדיי הנוספים.

כל אדם שקורה לו משהו קשה, אפילו קטן, יכול להאשים תמיד את השני, לכעוס עליו, להתעצבן, להגיד זה לא הוגן, לא פייר ועוד כהנה וכהנה. אך מי שיש בידיו כלי זה, יעצור לרגע ויבדוק האם המצב ישתנה בעקבות התגובה הכועסת?

ברור שיש מצבים שאנחנו מגיבים לפני שאנחנו חושבים, במצבים אלה חשוב שהאדם המודע לתגובותיו יבחן אותן לאחר מעשה וינסה להבין מה גרם לו להגיב כך כדי שמצב זה לא ישנה בהמשך.

לאחר התאונה היה לי מאוד חשוב לדבר עם הנהג הפוגע ולהבין מה הוא עשה שגרם לו לסטות לכיוון שלנו ולפגוע בנו. זה ממש בער בי. הרגשתי צורך גדול לדעת את האמת, להבין מה קרה שם באמת שגרם למצב הקשה הזה של הבן שלי.

בעלי כל הזמן אמר לי: מה זה ייתן לך לדעת, המצב לא ישתנה בעקבות הידיעה הזאת. חשבתי לעצמי שנכון, המצב לא ישתנה, אני לא הולכת להאשים אותו, אני מבינה שהוא היה שליח של רבונו של עולם. רק היה חסר לי להשלים את החלק הזה של הפאזל, לא כדי לפזר האשמות.

כמה שעות לאחר התאונה, כאשר באתי לראות את בעלי במיון, הוא אמר משפט שנהייה המוטו שלנו בחיים: "אין לי אף טרוניה על ריבונו של עולם, מה שקרה היה צריך לקרות, ואת המצב נקבל באהבה". כן בידיים שלנו להחליט איך נתמודד עם המצב, האם ניפול או נתרומם ממנו למקומות טובים יותר.

עד היום חוסר הידיעה מה יהיה, מתי והאם איתן מיכאל יחזור להכרה מלאה, ממש קשה לנו, אבל אנחנו מבינים שרפואתו היא רק בידי ריבונו של עולם, הוא זורק לנו חבלים שנוכל לטפס עליהם להתקרב אליו, כוחות שאיתם אנחנו מתמודדים, המון כח רצון לא להישבר, אמונה חזקה שהכל לטובה.

אלה 90% מהחיים שבשליטה שלנו, וב"ה שאנחנו מצליחים לנהל אותם באופן חיובי ומעצים.

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co