בשבע מהדורה דיגיטלית

בלי בג"ץ ובלי דיון ציבורי

תהליך השתלטותו של מוסד היועץ המשפטי על החלטותיהן של משרדי הממשלה לא נעצר ומגיע גם לרשות המחוקקת

יאיר שפירא , י"ב בכסלו תשע"ה

יהודה ויינשטיין
יהודה ויינשטיין
צילום: פלאש 90

במשרד היועץ המשפטי לממשלה הרגישו כנראה שאחיזתם ברשות המבצעת הושלמה, והחליטו להאיץ את השתלטותם גם על הרשות המחוקקת.

אחרי תהליך של שנים, המציאות כיום היא שבמשרדי הממשלה, ברשויות השונות ובשלטון המקומי איש אינו יכול לנקוף אצבע מבלי לקבל רשות מהיועצים מהמשפטיים. האחרונים הוכפפו ליועץ המשפטי לממשלה (לא בחוק חלילה, אלא בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה). לפנים, אם גורם ממשלתי כלשהו עשה מעשה שרוח משרד המשפטים לא נוחה הימנו, היה היועמ"ש מנסה לסכל אותו על ידי הודעה שלא יוכל להגן על העניין בבג"ץ (מבלי שהחוק התיר לו לסרב לייצג). ואם הפקיד או השר היו מתעקשים לפעול בכל זאת, עצם ההודעה של היועץ הביאה בדרך כלל לעתירה לבג"ץ. אבל כיום במשרד המשפטים כבר לא הולכים סחור סחור. במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה קם מוסד המתקרא "קדם בג"ץ" (כן, נכון, בלי שום יסוד חוקי), והוא מרכז איומים של גופים שונים בפנייה לבג"ץ. אם במשרד המשפטים חושבים שהפעולה הממשלתית אכן אינה ראויה, אחד מעובדי מחלקת הבג"צים שולח מכתב, או אפילו מרים טלפון למשרד הממשלה הרלוונטי ופשוט מורה על ביטול הפעולה או על שינויה – בלי בג"ץ ובלי כל דיון ציבורי.

הרשות המחוקקת עדיין שומרת על עצמאותה, אם לא מול הרשות השופטת לפחות מול משרד המשפטים. אלא שלאחרונה מתגברת התופעה שהיועמ"ש מנסה לכפות את עמדתו על המחוקקים. עמידה איתנה של מוסד היועץ המשפטי של הכנסת בעבר מנעה את הכפפתו גם הוא ליועץ המשפטי לממשלה (אם כי עמדותיו של היועץ המשפטי הנוכחי לכנסת, עו"ד אייל ינון, וגישתו האקטיביסטית עוצבו ככל הנראה בשנות עבודתו במחלקת הבג"צים). ניראה כי היועמ"ש פונה אל דרך הפעולה האחרת.

בשבוע שעבר הוציאה לשכת היועץ המשפטי לממשלה הודעה לפיה טוב יעשו חברי הכנסת אם יימנעו מלחוקק את חוק הלאום, ואם יחליטו לעשות כן בכל זאת – מוטב שישאירו את החקיקה בידיים ממשלתיות, כלומר בתחום השפעתו של היועץ. השבוע עבר בקריאה ראשונה בכנסת חוק המסתננים החדש, זה שיבוא תחת החוק שפסל בג"ץ. החוק שהוכן במשרד המשפטים נראה לרבים מחברי הכנסת אנמי מדי, כזה שלא יביא להרתעה ממשית של מסתננים לישראל. במהלך הדיונים בוועדת הפנים נדמה היה שהח"כים מבקשים להפוך אותו לאפקטיבי יותר. משרד המשפטים מיהר להוציא את ההודעה הבאה: "הצעת החוק הממשלתית היא תוצאה של מלאכת איזון עדינה בין התכליות השונות של החוק והצורך לתת מענה לטיפול בתופעת ההסתננות רחבת ההיקף שעמה התמודדה ישראל בשנים האחרונות. זאת, לצד שמירה על זכויות האדם באשר הוא אדם – בין אם מדובר בזכויותיהם של אזרחי ותושבי הארץ ובין אם מדובר בזכויות האדם של מסתננים". כך נכתב בשמו של היועמ"ש, שהזהיר את חברי הכנסת כי "כל הפרה משמעותית של האיזון יכול שתהפוך את החוק לבלתי חוקתי ובלתי ניתן להגנה".

בין היילו לדרומי

שני ערכים מקודשים של החברה המערבית התנגשו במשפט הרצח נגד יונתן היילו, שני צדדים של אותו המטבע – הסגידה לקורבן והערצת החולשה. לפני ארבע שנים היילו, צעיר ממוצא אתיופי חולה אפילפסיה ובלי כל עבר פלילי, הרג את ירון איילין, עבריין אלים עם עבר של תקיפות מיניות. שעות ספורות לאחר הרצח הסגיר עצמו היילו למשטרה. בחקירתו הראשונה טען כי איילין נהג לסחוט ממנו כספים באלימות. בשלב מאוחר יותר התברר בחקירה כי איילין גם אנס אותו פעמים אחדות בעבר. העובדות, שהיו מקובלות גם על התביעה, הן שבאותו הערב שב איילין ונטפל להיילו. הוא דרש ממנו אלף שקלים, איים באלימות והפנה אליו את גבו כדי להטיל את מימיו. היילו התנפל על איילין, חנק אותו, וכשהתמוטט על הארץ הכה בראשו באבן גדולה. בבית המשפט המחוזי מרכז התלבטו השופטים האם איילין מת עוד לפני שהיילו היכה בו באבן, והאם האנס השמיע באוזני קורבנו מהעבר כמה הערות מיניות בטרם האחרון התנפל עליו מאחור. מכל מקום, היילו טען להגנתו כי חשש שהוא עומד להיות מותקף פעם נוספת.

הרכב של שופט אחד ושתי שופטות דחה את הטענה שמדובר בהגנה עצמית, גם את טענת הקינטור, זו שמגנה מהרשעה ברצח במקרה של התגרות קיצונית מצד הקורבן. השופטת עירית וינברג-נטוביץ הצליחה להנפיק בפסק הדין את הטקסט המדהים הבא: "על אף שניתן להבין שהנאשם חש פחד במפגשו עם המנוח, עמדו בפניו מספר דרכים להתמודד עם הסיטואציה אליה נקלע ותחושתו הסובייקטיבית כי 'אין מוצא' אינה עומדת במבחן האדם הסביר. בפני הנאשם עמדו מספר אפשרויות להתמודד עם התעמרות המנוח בו, שהעיקרית שבהן היא פנייה לרשויות ויש להניח ולצפות כי האדם הסביר היה בוחר בה. מעשה ההתגרות, הכולל את הדרישה הכספית, האיום, הפניית הגב, לא היה כה קשה שהאדם הסביר היה עלול להגיב כפי שהגיב הנאשם. אף אם אניח לטובת הנאשם שהתלוו לכך הערות בעלות גוון מיני, וכי באותה סיטואציה ראה לנגד עיניו את הפגיעה המינית של המנוח בו, אין בכך כדי לקבוע כי מדובר במעשה התגרות בדרגה קשה ובעוצמה כזו עד כי יש להסיק שרוב האנשים היו מתקשים לא להגיב בדרך הקטלנית שבה פעל הנאשם". השופטים הרשיעו אותו ברצח, ובהתחשבות בנסיבות גזרו עליו עונש מופחת של עשרים שנות מאסר.

במאמר שפרסמה חוקרת המשפט והמגדר אורית קמיר היא כתבה שקשה להאמין שטקסט כה מנותק נכתב היום על ידי שופט. קמיר מזכירה בהקשר זה את הטענות המחקריות המצדיקות כמעט כל התנהגות לא סבירה של קורבן תקיפה מינית, ואת הגישות המשפטיות שהתפתחו מהן. הדרישה מקורבן להתנהג כ"אדם סביר" שומטת הרי את כל הטיעונים שבשמם מרשיעים היום נאשמים בתקיפה מינית. קורבנות יכולים (ובדרך כלל יכולות) למסור כמה גרסאות שאינן תואמות, בוודאי שלכבוש עדותן במשך תקופה ארוכה, ואפילו להמשיך מערכת יחסים רגועה למראית עין עם נאשם. ועדיין, במקרים רבים על סמך עדותן ייכנסו נאשמים לכלא לשנים רבות. בשם זכותו של הקורבן להתנהג באופן לא סביר יצאו השבוע כמאתיים וחמישים תומכים אל הדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בערעור שהגיש היילו על ההרשעה ועל העונש. בקמפיין, שבו לקחו חלק אלפי תומכים, הודגשה קורבנותו של היילו גם על ידי העובדה שהוא ממוצא אתיופי וגם הוזכרה מחלת האפילפסיה שממנה הוא סובל.

מהצד השני, הסאב-טקסט של השופטת וינברג-נטוביץ נטוע היטב ברוח הזמן. המוני אזרחים נעצרים, מואשמים ומורשעים בכל שנה על אי הפגנת חולשה אל מול תוקפן, על סירובם להיות קורבנות. כל האחרים אינם מעזים. לא במקרה סיפורו של שי דרומי נמנה בין התקדימים שהוזכרו בדיון בערעורו של היילו השבוע בבית המשפט העליון. דרומי, כזכור, סירב להמשיך להיות קורבן של הכנופיות הבדוויות הבוזזות את יישובי הדרום. הוא ירה והרג אחד מהם בשעה שקבוצת גנבים ביקשה לחדור לחוותו בדרום. כפסע היה בין גורלו של דרומי ובין זה של היילו האומלל. לולי הכנסת חילצה אותו בחוק מיוחד, היה דרומי עלול למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח לשנים רבות. אלא שחוק דרומי נכפה על המערכת המשפטית בעל כורחה, והוא מכסה רק מקרה שבו פורץ חדר אל רשות היחיד. בכל שאר המקרים אנשים עשויים להסתבך בפלילים אם הם מגיבים כמעט לכל תוקפנות שמופנית נגדם. המערכת כולה ניצבת מאחורי ההיגיון של השופטת וינברג-נטוביץ ודורשת מהקורבן לנסות להימלט, ולאחר מעשה להגיב באמצעות הגשת תלונה בתחנת המשטרה.

עוד זבל?

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב אסתר שטמר, בעזרתם של שני עורכי דין ונציג היועמ"ש, דחתה השבוע הסכם פשרה אבסורדי שהושג בתביעה ייצוגית. התביעה הוגשה נגד שלוש חברות שמציעות שליחה אוטומטית של הגרלות במסגרת מפעל הפיס, וחברה שעוסקת בשליחת דואר אלקטרוני פרסומי. נגד הארבע נטען כי הפרו את סעיף 30 לחוק התקשורת, האוסר הפצה של דואר פרסומי לאזרחים שלא התירו זאת במפורש, ושלחו מאות אלפי הודעות של "דואר זבל". בהסכם הפשרה זכתה התובעת ב‑11 אלף שקלים, ומשרד עורכי הדין שייצג אותה בסכום של 74 אלף. חוץ מזה גם הציבור קיבל פיצוי כמובן. חברת הפרסום באינטרנט התחייבה לשלוח 250 אלף הודעות דואר אלקטרוני שבהן יהיו מסרים שיקדמו את המודעוּת לנושאים חברתיים שונים. החברה העריכה כי שווי הקמפיין הוא 42 אלף שקלים. בעקבות התנגדויות של עורכי הדין הפרטיים ושל נציג המדינה קבעה השופטת כי עלות הקמפיין לחברת הפרסום היא אפסית. היא הוסיפה כי לא ייתכן שהסכום שבו פוצו התובעים הייצוגיים עולה בהרבה על הפיצוי שיקבל הציבור, גם לשיטת התמחור של חברת הפרסום. ובעיקר כי פיצוי הציבור על דואר זבל בעוד דואר זבל - לא נשמע מאוד הגיוני. עכשיו יצטרכו הצדדים לשבת ולגבש פשרה מתקבלת יותר על הדעת.