4,200 תיקים על אלימות נשים נגד גברים

כולם ערוכים לטפל באלימות נגד נשים, אף אחד לא ערוך למצב ההפוך. מי שמתגבר ומבקש עזרה נתקל באטימות ובלעג.

ערוץ 7 , י"ג בכסלו תשע"ה

גברים בכלא, אילוסטרציה
גברים בכלא, אילוסטרציה
צילום: Thinkstock

העיתון "ישראל היום" מביא היום תחקיר מיוחד ומפתיע על תופעה שלא זוכה, מסיבות שונות, לסיקור נרחב בכלי התקשורת ותשומת לב מצד חברי הכנסת.

מהתחקיר עלה כי בשנה שעברה נפתחו 4,200 תיקים על אלימות של נשים נגד בני זוגן. מי שמתגבר על מחסום הבושה ומבקש עזרה נתקל באטימות ובלעג - ולא פעם דווקא הוא זה שמורחק מהבית. 

בתחקיר מובאות דוגמאות רבות לגברים הסובלים מאלימות מצד בנות זוגן ואינם זוכים למענה ראוי מצד הרשויות. כך למשל מובא סיפורו של גבר דתי בן 48 המתגורר במרכז, סמנכ"ל כספים בחברה גדולה. במהלך עשר שנות נישואיו למד לזהות מתי התקף אלימות ניצת אצל אשתו, ואז היה ממהר להוריד את הראש, להקיף את עצמו בחומה של דממה, להתנתק מהסיטואציה ולהמתין עד יעבור זעם.

"סטירות, בעיטות, שבירת דלתות, השלכת חפצים - כל אלה והרבה יותר היו חלק מהמציאות שלי", הוא מספר. "לפעמים היו חודשים רגועים. בכל מקרה אתה הולך על קצות האצבעות, סופג בשקט. יש קריזה, ואז היא נרגעת, מבקשת סליחה, מכינה ארוחה טעימה, ואז שוב קריזה, וחוזר חלילה.

"באחד הלילות היא לא הצליחה להירדם, התעצבנה שאני ישן וזרקה עלי טלפון ישר לפרצוף. ככה, סתם. כל הפנים שלי התנפחו. פעם אחרת כבר ראיתי את הקריזה מגיעה והייתי ממש ילד טוב. סידרתי את כל הבית, רחצתי כלים וקיפלתי כביסה. עוד כשנכנסנו לישון היא אמרה לי שאני בעל טוב. חצי שעה אחר כך התעוררתי מבעיטה חזקה בגב שהעיפה אותי על הרצפה.

"עוד לפני שהספקתי להתאושש היא לקחה מאוורר והעיפה אותו עלי, רצה למטבח, הביאה סכין ואיימה שתרצח אותי. בשלב הזה הצלחתי לסגור את הדלת ולקרוא למשטרה. חקרו אותה קצת, והיא חזרה הביתה.

"תבינו את גודל האבסורד: כמה שעות קודם לכן היא לא הפסיקה להרביץ לי ואיימה לרצוח אותי - והשוטרים שיחררו אותה. פסיכיאטר כתב שיש לה בעיה של התפרצויות אלימות אבל שהיא מטופלת בכדורים, וזה הספיק להם כדי לשחרר אותה, בלי צו הרחקה ובלי שום הגבלה. פחדתי ללכת לישון, שהיא לא תהרוג אותי תוך כדי שינה".

בהמשך שוב פנה דודי למשטרה, אך דבר לא נעשה. "באותה תקופה, קרובת משפחה סיפרה לי שבעלה מכה אותה. הסיפורים שלנו היו דומים, והבנתי שאנחנו באותה סירה. אבל לה היה לאן לפנות ובפני מי להתלונן, כשברור שייקחו את דבריה ברצינות, ואני הייתי לבד. מי יאמין שגבר חסון כמוני, ספורטאי, יושב בבית וחוטף מכות מהאישה שלו? הבדידות קשה. לא העזתי לספר לאף אחד במשפחה או בעבודה. כשראו את החבלות אמרתי שנתקלתי בארון או בעמוד. היו ימים שפשוט לא הגעתי לעבודה עד שהנפיחות ירדה".

בערב קיצי לפני מספר שנים שבו דודי ואשתו הביתה ממסעדה. "התחלתי לראות את המבט המטורף שלה בעיניים. הכול עיצבן אותה. כשהגענו הביתה היא התחילה להרביץ לי בלי הכרה. משמונה בערב ועד הבוקר למחרת. מכות וזריקת חפצים מכל הבא ליד. אז החלטתי שאני מזמין משטרה ואחר כך מתגרש ממנה".

לשאלה מדוע לא מיהר להתגרש השיב "במצבים כאלה, ההדחקה עובדת שעות נוספות. אתה לא ממהר להגיד לעצמך שאתה קורבן לאלימות, ועוד מצד אשתך. גם היו לי שני ילדים קטנים בבית, שהייתי צריך להגן עליהם. תמיד קיוויתי שהפעם זאת הפעם האחרונה, כי היא תמיד ביקשה סליחה. באחת הפעמים אפילו שלחתי מכתב למשטרה שיסגרו את התלונה, כי היא מטופלת והמצב שלה השתפר. עד כדי כך לא הייתי מודע למה שאני עובר. רק רציתי שבבית יהיה רגוע, ונחזור לחיים נורמליים".

"יש חוסר מודעות מתסכל מצד הגורמים המטפלים, ולכן גברים במצבי נאלצים להתמודד לבד ובשקט עם האלימות הקשה הזאת. ברווחה ידעו שאשתי מרביצה לילדים, ובכל זאת השאירו אותה איתם. אני חותם לך שאם המצב היה הפוך, אם אני הייתי זה שמרביץ, ההתייחסות היתה שונה לגמרי".

בתחקיר בעיתון שערכו מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי מובא פרופ' מורי שטראוס מאוניברסיטת ניו המפשייר, מהחלוצים בתחום חקר האלימות במשפחה, שבדק לפני עשור 8,666 סטודנטים מ־17 מדינות, ובהן ישראל. בקרב 442 סטודנטים ממכללת עמק יזרעאל, שחיים בזוגיות הטרוסקסואלית, נמצא כי חמישית מהגברים וחמישית מהנשים דיווחו שהם קורבנות לאלימות פיזית. 8.1 אחוזים מהסטודנטים סיפרו שנפצעו, לעומת 5.4 אחוזים מהסטודנטיות. כלומר, שני המינים חוו שיעורים דומים של אלימות אינטימית.

כשד"ר יעל וילצ'יק־אביעד מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל מדברת עם הסטודנטים שלה על גברים מוכים, פרצי צחוק שוטפים את אולם ההרצאות. "זה מעורר גיחוך, ולא רק בקרב סטודנטים. גם גורמים שאמורים לטפל בתופעה, ובהם המשטרה, ממעיטים מאוד מחומרתה. אנחנו יודעים את זה מעדויות של גברים שהעזו להתלונן".

ד"ר וילצ'יק־אביעד וד"ר יואב מזא"ה מהפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו פירסמו לאחרונה ספר חדש בעריכתם, ששמו "אלימות אילמת - גברים כקורבנות". "זהו הספר הראשון בישראל שמציב את הגבר כקורבן", אומרת וילצ'יק־אביעד. "התופעה הרבה יותר נפוצה ממה שחושבים, ואסור להתעלם ממנה".

לפחות מחצית מהגברים שהשתתפו במחקרים העידו שספגו מבנות זוגם תוקפנות פסיכולוגית רגשית: איומים, אלימות מילולית, עלבונות ועוד. על פי המחקרים, אין בהכרח חשיבות לפערים הפיזיים בין גברים לנשים: העובדה שגברים הם בדרך כלל חזקים מהנשים אינה גורם משמעותי המקדם או מעכב אלימות, ויש מערכות יחסים שבהן האישה חזקה יותר.
עוד נמצא כי נשים המשתמשות בטקטיקות של כפייה מילולית או פסיכולוגית מסוגלות לנטרל ניסיונות של בני הזוג להגנה מפניהן.

על פי נתוני משטרת ישראל, במהלך 2013 נפתחו כ־4,200 תיקים שבהם גברים התלוננו על אלימות של בת זוגם. עד היום הוגשו כתבי אישום ב־15 אחוזים מהתיקים - 650 במספר. לשם השוואה, באותה שנה נפתחו כ־15 אלף תיקים של תלונות נשים על אלימות במשפחה, ובהם הוגשו כתבי אישום ב־27 אחוזים מהמקרים - יותר מ־4,000 במספר. בבדיקה שערך מזא"ה הוא מצא שבמקרים רבים, כשגבר מתלונן במשטרה על אלימות מצד בת זוגו, ויש להם ילדים - הוא זה שיורחק מהבית, "ולא משנה אם זה אומר שהאישה האלימה, לכאורה, היא תישאר עם הילדים".

עו"ד גיל שחף, שייצג נשים וגברים בתיקי גירושים, אומר כי "במקרים רבים, אחרי שאישה מתלוננת נגד גבר, הוא מורחק מהבית. ניתן להוציא צו הרחקה של עד 15 יום, ועושים את זה. אבל כשהמצב הוא הפוך, אני מכיר אולי שניים או שלושה מקרים שבהם האישה הורחקה מהבית. "באופן כללי, מניסיוני, המשטרה מעדיפה שלא יוגשו תלונות. השוטרים מנסים לשכנע בכל דרך שהפנייה אליהם לא תסתיים בתלונה, כי זה יוצר להם הרבה עבודה. אם אתה לא מספיק נחוש, לא יקבלו ממך תלונה".

ד"ר מזא"ה, "גם לאחר שגברים מעזים להתלונן על אלימות מצד נשים, הם צפויים להיתקל בהטיה מצד הפרקליטות ובתי המשפט. מזא"ה בחר לחקור את נקודת הקיצון של התופעה, נשים שהורגות את בני זוגן, "כי פה אין ויכוח אם האירוע קרה או לא: יש גופה, יש סכין שתקועה בצוואר, והאישה אפילו לא טוענת שהיא פעלה מתוך הגנה עצמית.

"מניתוח של פסקי הדין בתיקים האלה, משנת 1985 ועד היום, התברר לי שהפרקליטות מעניקה יחס שונה, קל במובהק, לנשים שהרגו את בני זוגן, מאשר לגברים שהרגו את נשותיהם. הביטוי המרכזי לגישה הסלחנית הוא העבירות שבגינן מגישה הפרקליטות כתבי אישום נגד הנשים האלו - לרוב עבירות הריגה ולא רצח, אף על פי שבחלק מהמקרים מדובר במקרי רצח מובהקים.

לפני כחודשיים הקימו עשרה עובדים סוציאליים, עורכי דין ומאמנים אישיים (שבהם גם נשים) עמותה ששמה "לצדכם", שנועדה לתת מענה לגברים נפגעי אלימות והתעללות נפשית, פיזית או מינית ו"לגברים נפגעי גירושים". דנית רז, עובדת סוציאלית ותיקה וממקימות העמותה, מדגישה כי "גם לגברים מגיעים סיוע וטיפול. חייבים להבין שלא רק נשים הן קורבנות.
"במשך שנים אני שומעת מגברים שהם לא פונים לעזרה בגלל הסטיגמה החברתית ובגלל שהם מפחדים להיפגע. הם מפחדים שהקערה תתהפך על פיה והם יהיו אלה שיוצאו מהמסגרת המשפחתית".

פרופ' שרה בן דוד, ראש המחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל, מונה כמה סיבות להתייחסות הדלה לתופעת הנשים האלימות, או להתעלמות ממנה. "ראשית, התפיסה החברתית שלפיה אלימות היא תכונה גברית, וקורבנוּת היא מנת חלקן של נשים. בכך כרוך תת־הדיווח של גברים על אלימות מצד בנות זוגם.

"שנית, יש פמיניזציה של האלימות במשפחה. התנועה הפמיניסטית מילאה תפקיד חשוב בהעלאת המודעות לאלימות במשפחה ובזוגיות, אך יצרה התייחסות מוטה לנושא. תנועות הנשים נאבקות בניסיונות לבטא התייחסות שוויונית, או סימטריה מגדרית, של אלימות במשפחה. המאבק הזה מגיע עד כדי הפחדה והחרמה של חוקרים ושל גישות סותרות.

"גם בארץ יש מקרי הפחדה מצד אנשי אקדמיה בכירים בכל הנוגע לאלימות נשית. בכירים ובכירות באקדמיה תבעו לבצע שינויים בתוכנית של כנס שערכנו לפני שנתיים על אלימות במשפחה, שבו הופנה זרקור גם לנושא האלימות כלפי גברים, ולהוסיף הרצאות 'מאזנות' של מרצים שידועים בזהותם הפמיניסטית.

"במקרים אחרים נדחו מאמרים שנכתבו בנושא אלימות נשים, כיוון שהנתונים שהובאו בהם סתרו נתונים שמצביעים על שיעור נמוך של קורבנות גברים, או מאחר שלא צוטטו בהם מאמרים פמיניסטיים. גישה כזאת גורמת לזילות של הממסד האקדמי ולעיוות המידע והמחקר המדעי בתחום".