קחו לעצמכם רגע וחשבו: כיצד ילדיכם חווים את הסך הכל של החינוך הדתי שלכם בבית? האם הם חווים רוגע, שמחת חיים וביטחון בצדקת הדרך או שהחוויה שלהם מורכבת מאינספור חיכוכים וסכסוכים, רגעי לחץ וכעס? אין ספק שברוב הבתים ישנם רגעים כאלה וכאלה אך נסו להתמקד באווירה הכוללת שאתם מייצרים.
הנושא עולה הן מצד המתבגרים והן מצד הורים שבאים לאימון הורים. לילדים צעירים אין עדיין יכולת שיפוטית, והמציאות הלא נעימה מתקבלת אצלם כנורמאלית וכחלק מהמשמעת והסמכות ההורית. בעוד שהמתבגרים מדברים על הנושא מנקודת מבט של "קרבן", ההורים בדרך כלל לא מודעים לנקודת המבט הזו שקיימת בתוך ביתם כבר שנים, וממילא לא מטפלים בה. ככה זה כשאתה נוגע בדבר. קשה לך לשפוט את עצמך ובטח שלא להושיב את עצמך על ספסל הנאשמים, אך ברגע שהם מקבלים שיקוף ואיסוף של כלל הרגשות שמתרוצצים בביתם, הם מבחינים לפתע שבלי משים הם יוצרים אווירה חינוכית שכלל לא מתאימה להם, ובטח כשמדובר על חינוך לחיי תורה ש"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".
בואו ניקח כמה דוגמאות הקיימות בבתים רבים, ונדון בהן:
שבת – יום שישי. שעון חורף. הדלקת נרות ב16:15. אימא עובדת הוראה. חוזרת ב12:30 עם הילדים. נשארו קצת בישולים ולסיים את המטבח, סלון ופינת האוכל, מקלחות לכולם, לגהץ חולצות לבנים ולהחליף מצעים. מכירים את הלחץ הזה? האם אתם נכנסים לשבת רגועים גם אם לא הספקתם הכל? האם גם שלוש השעות שלפני השבת רגועות ושמחות כיאה לקבלת שבת? האם אתם גורמים לילדיכם לשיר "אז למה לא כל יום שבת?"
הציצית של הבן – הבן שלכם לא אוהב את זה או שהוא סתם מתעצל או שיש לו בעיה בוויסות החושי והציצית באמת מציקה לו ואתם כלל לא חושבים על האפשרות הזו. כיצד אתם מגיבים? האם אתם נלחצים ומלחיצים? אתם עשויים לגלות שלא היה לו שום דבר נגד הציצית עד שהופעתם בעולמו בסגנון טליבאני ואובססיבי.
הצניעות של הבת – ברור שאתם לא צריכים לשבת בצד כשהמתבגרת שלכם מתלבשת צר וקצר, אך להפוך את זה לשיחת היום הבלעדית כאילו אין חיים ואין מצוות מעבר לאורך השרוול זה בדיוק מה שגורם לבנות, פעמים רבות, לוותר על הכל בבחינת "אי הכי לא בעינא" (= אם זה כך אז איני רוצה). האם אתם שליחים נאמנים של היהדות כשאתם מתמקדים רק בעניין אחד וגם אותו עושים במתח ועצבנות דתית?
ברכת המזון – גם אצלכם הילדים עוזבים את השולחן לפני ברכת המזון ואתם מוצאים את עצמכם ב"ארץ המרדפים"? מגיעים לכעס וצעקות? מאיימים שמי שלא מברך לא מקבל מנה אחרונה או חטיף אחר הצהריים?
ליל הסדר – נכון, זה רק לילה אחד בשנה ואולי רק חצי לילה ברוב הבתים, אך האם יש אצלכם אווירה של אביב וחירות? האם אתם משדרים לחץ וחרדה ב"כזית בכדי אכילת פרס" של המצה והמרור? האם אתם מחמירים עם המסובים בשיעור הכזית והרביעית, שאינם שווים לכל נפש, וסותמים אותם עם 3 מצות וחצי ו4 כוסות ענקיות? עם איזה מסר הילדים שלכם יוצאים מליל הסדר?
חשבו לרגע על משפחה שאינה שומרת מצוות. אין לחץ ביום שישי. סתם יום של חול. אפשר לעשות הכל גם בערב. כל אחד בנחת שלו. יושבים. אוכלים. מדברים. מסיימים ומתפזרים. ובמשך השבוע יש את ההתארגנות המהירה של הבוקר עם הלחץ לצאת ולהגיע בזמן – כמו אצלנו – רק בלי: "נטלת ידיים? "אמרתי לך לא עם החצאית הזו!" "ומה עם הציצית שלך?" "אתה מאחר לתפילה!" חיים שלמים בלי מתח דתי מיותר.
שאף אחד לא יבין לא נכון! אין כוונת הכותב לפתור את ההורים מחינוך לדקדוק במצוות או לעשות "וויתורים כואבים" לילדיהם בגופי תורה. הנושא שלנו אינו האם להכביד על ילדינו בפרטי ההלכות אלא כיצד לבנות בבית אווירה שכולה ביטוי לתורה ש"דרכיה דרכי נועם" כי זו באמת דרכה של תורה, וגם מצד התועלת הפשוטה, שלא יצא שכרנו בהפסדנו.
המתבגרים לא יודעים לעשות את החלוקה בין התורה והיהדות מצד עצמן ובין מה שקורה אצלם בבית. בשבילם, מה שההורים משדרים זה היהדות ואין אפשרות אחרת. במילים אחרות, המתבגרים, במיוחד בתחילת התבגרותם, עשויים לשייך כל התנהגות שלנו לדת.
סיפר לי נער, בן למשפחה תורנית החווה כבר שנים מתיחות בין הוריו, שאין לו שום חשק לבנות בעתיד משפחה כזו "כי אם להיות דוס זה אומר לריב כל היום, אז תודה רבה".
ילד אחר, בן למשפחה חרדית, בגיל בר מצוה, שחי באווירה של "זוהתה חומרה חדשה", סיפר שאין לאבא שלו מושג באיזה כיתה הוא לומד, מי החברים שלו ובמה הוא אוהב לשחק. "למה אבא לא יכול לשחק איתי כדורגל כמו ילדים אחרים?". ילד זה מבין שחוסר המעורבות של אביו בחייו הוא חלק מהיהדות. זה חייב להיות כך כי אביו עושה הכל על פי ההלוכה (בהברה אשכנזית).
אין ספק שכדי לבנות בית של תורה שדרכיה דרכי נועם, יש לקבוע מדיניות התנהגותית של ההורים בחינוכם את הילדים ובדוגמא האישית הנראית בבית ומחוצה לו. יש לזכור תמיד שכמו במלחמה ולהבדיל בשח-מט, מאבדים חייל כדי לנצח את המערכה. המערכה היא על החיבור וההזדהות של הילדים עם חיי תורה ומצוות מלאים בשמחה ובנחת רוח. את ה"חייל" כל זוג הורים צריכים להגדיר על פי יכולתם, מצבם המשפחתי ויכולת הקיבול של ילדיהם.