כשאת ישיבת הממשלה יפתחו בקרבת אלוקים

רגע לפני שייפגשו על בימת ההתוועדות בי''ט כסלו בבנייני האומה, נפגשו הרב יהושע שפירא ושולי רנד.

אברהם בנימין , ט"ו בכסלו תשע"ה

שולי רנד והרב שפירא בהתוועדות
שולי רנד והרב שפירא בהתוועדות
צילום: יעקב נחומי, פלאש 90

"מה בעצם אנחנו אמורים לעשות כאן", היא השאלה הזהה ששואלים הרב יהושע שפירא, שולי רנד וגם אנכי הקטן, כשאנו נפגשים בישיבת רמת גן להתוועדות חסידית מיוחדת לקוראי עולם קטן לקראת התוועדות י"ט בכסלו.

ראש הישיבה הציונית-חסידית שהפכה למודל שהכול ממשמשים בו, והאמן שכבש את הפלייליסט של גלגל"צ עם טקסטים על התבודדות, סגולה ובן מלך שעשוי מאבנים טובות, עורכים כאן למעשה היכרות אישית לראשונה, אך תוך זמן קצר מגויס גם חוק הדתיים השלובים שמגלה את הקרבה המשפחתית הלא-רחוקה בכלל.

הרב יהושע פותח בסיפור: כשאדמו"ר הריי"ץ (חותנו של הרבי מליובאוויטש) היה ילד קטן, היו אצל אביו הרש"ב שני חסידים זקנים, עובדי ה' מופלגים. בכל פעם שהיו מגיעים לרבי, וזה היה אירוע נדיר, מנהגם היה להתוועד כל הלילה בכוך קטן ורק אז להיכנס ליחידות. הריי"ץ, שהיה אז ילד, רצה מאוד לראות איך נראית התוועדות של שני חסידים שכאלה. לבן של רבי קשה לסרב אבל הם הצליחו. רק הם ואין זר אִתם, וכל תחנוניו לא הועילו. אבל חסידים הם "חצופים". הוא הלך לכוך שלהם וסידר לעצמו מחבוא עד שהם הגיעו. אחד מוציא בקבוק וודקה ומוזג לכוסות, והם אומרים אחד לשני: 'לחיים'. הם מסתכלים זה על זה ומתחילות לרדת להם דמעות מן העיניים, וכך הם יושבים כל הלילה, בלי צורך לומר מילה. אחרי כמה שעות מתברר שהגיע זמן תפילת שחרית, אבל הם שכחו לשתות...

"בברסלב לא שותים", אומר שולי. "רבי נחמן לא עודד את זה, אולי בגלל שהוא ידע מי יהיו האנשים שלו, אם תתחיל אתם עם שתייה זה ייגמר לא טוב", הוא מחייך. "מצד שני יש העניין של 'שיחת חברים', שהייתה לזה קביעות כמו שיש לתורה, לתפילה ולהתבודדות. גם בערב יום כיפור לא מוותרים על הדבר הזה. בשיחת חברים אתה יכול למצוא אדם, ששניכם יודעים בדיוק את מקומכם.

"מתוך כך, זה אחד שאפשר לדבר אתו על כל נגעי לבבך, בלי לחשוש שמא הוא לא ישאיר את השפיטה לקב"ה ויעשה את זה בעצמו. ככל שיותר נפתחים ואין שפיטה, גם לאדם השני יש יכולת להביא את נגעי הלב וכאבי הלב. המטרה של ההתוועדות נועדה לגרום לאנשים למצוא דרכים להתקרב לקב"ה, לבטא את עצמם בדברים 'מקיפים' כאלה שבדרך כלל לא נאמרים ושאפשר להגיד רק לחבר בהתוועדות".

אומרים שבהתוועדות או בשיחת חברים יש שפע מיוחד, כזה שלא מצליחים להגיע אליו בשיעור, בשיחה או בתפילה. איך זה קורה?

"בהתוועדות מורידים את מנגנוני ההגנה ששומרים על האישיות מזה שהנשמה תתפרץ בכל האש הגדולה שלה", מסביר הרב יהושע. "כי כשנשמה פורצת זה כואב. כל החוץ שלי פתאום מגלה את האמת על עצמו, וזה דבר מפרק, לכן אדם פוחד שהנשמה שלו תתגלה".

אומרים שלסיפור חסידי טוב צריך שלושה מרכיבים בסיסיים: רבי, פריץ ומוישל'ה. איך מעדכנים את הגרסה למשהו יותר עכשווי? סיפורים מהתחנה המרכזית, מרחוב ז'בוטינסקי?

שולי: "מה זה סיפור חסידי? יש סיפור שמדבר על גדולתו של הצדיק, שמספרים אותו לא כדי שהרבי יצבור כוח, אלא כדי שהאמונה שלו תוביל אנשים למעשים נכונים, ואם זה סיפורי נסים - יש כל הזמן סיפורים של השגחה אלוקית וטבעית, רק צריך לפתוח את העיניים. בצבא עזבתי את שמירת המצוות ובחופשת השחרור שלי החלטתי שאני משנה את דרכיי וחוזר בתשובה. הלכתי לכותל. שאלתי איזה יהודי איפה יש חסידי ברסלב.

''הוא הוריד אותי לאיזה כוך מול הכותל, שישבו שם חמישה-שישה חסידים, וכל מה שהם עשו זה סיפרו סיפורי נסים קטנים: הרמזור האדום, הטרמפ שהגיע ברגע הנכון, השטר שנמצא ברחוב. הרגעים קטנים מהחיים – אלו בעיניי סיפורי חסידים. אבל אתה יודע מה? כנראה את הפריץ עדיין אי אפשר להזיז ממקומו".

מזל שהרב צבי יהודה לא היה חסיד

נדמה שלחסידות – כמה שהיא נוגעת לבן אדם הבודד, למקום שלו מול ה', לנגעי לבבו ומכאוביו, אין קול ציבורי. האם זה דבר שהוא בעצם המהות של החסידות, או שזה שלב שעדיין לא התפתח?

"זה סוג אחר של עבודה", מבחין שולי. "מההשפעה שיש לחסידות על כל אחד, אמור להתרחש שינוי גם בכלל. לכלל הזה אין אולי אג'נדה, או שהוא לא פוליטי ואיננו מוגדר במשימות, אבל אם באמת כל אחד טועם או מקבל מהחסידות משהו, זה אמור לייצר את הדבר הזה שבעיניך הוא חסר".

זו אמירה קלאסית שאפשר להגדיר אותה כתפיסה חרדית, שתיקון הפרט יביא את תיקון הכלל. הרב יהושע, איך אתה רואה את הדברים?

"אני באופן אישי שמרן קיצוני. גדלתי בבית שלמדו בו ברסלב, חב"ד והרב קוק. זה ינקתי בבית ועם זה המשכתי. לא שיניתי שום דבר, ולא עשיתי שום מהפכה. לקחו אותי מהנפטלין. בתור מי שגדל הרבה על חב"ד, כשבאתי למרכז הרב כל הזמן הציק לי איך שהרבי מליובאוויטש מצליח להגיע לכל מקום בגלובוס ולהפוך את כל העולם, ותלמידי הרב צבי יהודה ישבו בבית מדרש ולא עשו כלום כביכול. לקח לי הרבה זמן להבין מה הרצי"ה עשה בעולם. הרבי שלח שליחים לכל מיני מקומות על פני הגלובוס, והרצי"ה הכניס את היד לתוך הגלובוס, תפס לו את הקישקע ומנער.
כבר חמישים שנה שכל חדשות החוץ בעולם מדברות על הרב צבי יהודה. הוא זיהה שהקב"ה מוביל את האומה הישראלית לארץ ישראל וש'גילוי אלוקות בארץ' תלוי בזה, ושלח את תלמידיו להתיישב בארץ.
מה שהוא עשה במפעל ההתנחלות הוא אמירה שהארץ הזו של עם ישראל, ו'ה' מלך ירגזו עמים'. הטלטלה הזו לא פוסקת. לא משנה מה קורה בסוריה, דאעש וצפון קוריאה, נפלו חומות ברלין, היתה פרסטרויקה, העולם הערבי עבר אביב חורף וסתיו, ועדיין המקום שהכי עוסקים בו זה יהודה ושומרון.

"בחיצוניות יש אולי סתירה, אבל בפנימיות זה דבר אחד. אני לא מרגיש את החציצה. יש מתלמידי מרן הרב זצ"ל שההשתקעות שלהם בתהליך של השבת השכינה במובן הלאומי היא מפותחת לאין ערוך ממה שאני זכיתי לו, ואני עפר תחת כפות רגליהם. ומאידך גיסא, אני מרגיש שעבודת ה' של געגועי הנשמה לקב"ה וההתמסרות העמוקה לעבוד אותו, גם בברסלב, גם בחב"ד וגם במקומות אחרים, שאני עפר תחת כפות רגליהם. לפי מיעוט ערכי אני משתדל לטעום גם מכאן וגם מכאן, וכל הטעמים הם יין הונגרי ממש".

האמנות כמדד חברתי

בכל זאת, תנסו להסביר לי מנקודת מבטכם מה קרה בתהליך החיבור בין החסידות לציונות הדתית, שפעם הייתה לא מקובלת, והיום היא לא נתונה בסימן שאלה. מה היה התהליך?

"שואלים את זה הרבה" אומר הרב יהושע, "ואני שואל איך כל הזמן הזה זה לא קרה. איך זה עצר מלכת עד שזה חזר. אבל באמת יש לזה הסבר - הרב קוק אומר שיש שתי דרגות בתפיסה כללית: כלליות שמוחקת את הפרטיות, ומעליה כלליות שמעצימה ומפריחה, ולא פוחדת מהפרטיות. נדמה לי שכשחזרנו לארץ ישראל, מרוב עיסוק בבניינה, הכלליות נאלצה למחוק קצת את הפרטיות. ואחרי שהיא קצת התיישבה בדעתה והעמיקה, זה כבר לא צריך לסתור, והפרטיות עכשיו מתחילה להפציע, והלוואי שהאש הזו שמתחילה להתנוצץ בהמון יהודים נפלאים, תדליק את כל האומה.

"אפשר לזהות את המגמה הזו בתופעה של אמנים שחוזרים בתשובה. אמנים הם סיסמוגרף רגיש למה שקורה בחברה. חיכיתי המון זמן לכך ששר או דמות ציבורית ממלכתית תחזור בתשובה.

''כששר מודיע שהוא שומר שבת, זה משדר דבר אחר לגמרי. תארו לכם שמתחילים ישיבת ממשלה בהתוועדות. לא במובן של שתיית לחיים, אלא שבערת הנשמה לקב"ה תהיה המניע לניהול נכון של האומה הישראלית".

"פעם הייתי מתקומם מכך שתלמידים שלי מבית ספר למשחק של 'מעלה' היו מחפשים ומתלהבים מהדמויות הנוצצות שחזרו בתשובה", מספר שולי. "אני הקשיתי עליהם במה 'הבן של' או השחקנית ההיא חשובים יותר מהבחור בשכונה, אבל בשלב מסוים הבנתי שהשורש של זה הוא עמוק מאוד. הזוהר אומר שכשיתרו, שהיה כוהן לעבודה זרה, בא ומעיד על הקב"ה 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים', דווקא אז התרומם שמו של הקב"ה. כל יהודי שחוזר בתשובה זה פלא, אבל כבר ראינו הרבה נסים כאלה...".

אמרנו שבהתוועדות מותר להגיד הכול, אז אני רוצה לשאול שאלה אישית. שניכם אנשים שנמצאים כל הזמן על הבמה, בדינמיקה מול קהל, עם המון תשומת לב. לאן בנפש לוקחים את מחיאות הכפיים האלה?

שולי מרגיע: "אל תדאג לקב"ה. הוא דואג שעל כל מחיאת כף וטיפת כבוד חיצוני אני חוטף סטירה. ברוך ה' הכול מאוזן. זו התמודדות שבה בעיקר צריך לדעת מי אתה. אם תזדעזע מכל פעם שאתה נהנה ממחיאת כפיים, אתה לא תדע מי אתה. אתה מתייפייף. צריך להכיר במציאות: אתה אדם, יהודי, תולעת, אחד שחשוב לו שיאהבו אותו. ברגע שאתה יודע את זה, הכול מקבל פרופורציות, אתה לא נכנס מזה ללחץ. תנסה כמה שיותר לזכור את הקב"ה ולהעביר את הכבוד אליו. אתה בתוך פלונטר כזה שאין צ'אנס להימלט מזה. הפתרון שמקהה את הכול מהשורש, הוא לדעת מי אתה".

הראיון המלא התפרסם השבת ב''עולם קטן'' בבתי הכנסת.
לרכישת מנוי למגזין הנוער של עולם קטן לחצו כאן