מוצאים את האור

ריעות לוי המתמודדת עם פציעתו הקשה של בנה בטור לקראת חנוכה. על הנס שלה, על הגירוש של החושך והגילוי של האור.

ריעות לוי , י"ט בכסלו תשע"ה

איתן מיכאל
איתן מיכאל
צילום: רעות לוי

הפעם בחרתי להתחיל את הטור בשיר שכתבתי כמה חודשים לאחר התאונה:

קורים ניסים,
כך אומרים,
וגם רואים.
נשארנו בחיים.
אבל ממך מבקשת בתחנונים,
עשה עוד נס קטן לבני התמים,
שיחזור להכרה, כבר עברו כמה חודשים,
שיפקח את שתי עיניו ויראה למרחקים,
שלא יפסיק לדבר דיבורים,
וירוץ על שתי רגליו בצעדים מהירים.
עשה עוד נס קטן בורא העולמים,
שלא נצטרך לילד נכה
להיות הורים,
שלא נזדקק עוד לעזרת אחרים,
שנדע לומר תודה על התפנית בחיים,
שנצליח לעכל את השינויים,
ולהסתכל קדימה בראש מורם,
גם על הכאב והקשיים.
עשה עוד נס קטן, אלוהים,
ממש קטן,
שנשאר תמיד חזקים,
אוהבים,
שמחים,
מאמינים.

לקראת חג החנוכה הקרב ובא, חג המסמל את הנס הגדול שקרה לעם ישראל בתקופת החשמונאים, עלינו לחשוב מה אנו למדים מחג זה. הרי כל נס שאנו מזכירים קרה לפני אלפי שנים, תפקדנו לחשוב מה אנו לוקחים ממנו לחיים שלנו עכשיו.

אני מרגישה שמה שעלי לקחת מחג החנוכה הוא חיפוש הנס תמיד. תמיד להגיד: "וואי, איזה נס קרה לי", נס היא מילה נרדפת לדגל. להנפה של משהו. בכל פעם שאנחנו מתלהבים ממה שקרה לנו ומתפלאים מהנס הגדול שאנו חווים, אנו מניפים את טובו של בורא העולם.

באחת מהתגובות שקבלתי על הטור שלי, כתבה לי מישהי שהיא ממש מצטערת על "הטרגדיה" שקרתה לנו. באותו רגע שקראתי את התגובה בכיתי ואמרתי לעצמי, אם באמת אני בן אדם חיצוני שמסתכל על מה שקרה למשפחה שלי, זו באמת טרגדיה. ילד מקסים, שובב, חייכן, יפה טוהר בשנייה אחת הופך לילד נכה מאה אחוז, תינוק מגודל, נזקק – זו באמת טרגדיה.

לאחר שנרגעתי, אמרתי לעצמי, מה אכפת לי מה אנשים חושבים על מה שקרה לנו, אכפת לי איך אני מרגישה. ואני לא מרגישה שקרתה לנו טרגדיה.

יצא לי כמה פעמים לומר לבעלי שזה כל כך מצחיק שדווקא הילד הזה, שאנחנו אמורים לבכות בגללו כל הזמן, הוא האושר במשפחה שלנו. אנחנו הרבה סביבו, כל חיוך שלו זו שמחה ענקית, כל הוצאת קול שלו זה אושר. האחים מנסים להוציא ממנו תגובות, והם מאושרים כשהוא מגיב, וזה קורה הרבה ב"ה.

בכל בוקר אני קמה עם חיוך על הפנים בזכותו, כי הוא שוכב לידי ומחכה ליחס, וכשהוא מקבל את היחס אז אני זוכה ממנו לחיוך ענק...

בקיצור, הוא הנס שלנו, כל דבר שקורה לו זה נס, כל כוח שאנחנו מקבלים מבורא העולם להתמודד, זהו נס, זה לא דבר מובן מאליו שאנחנו לא רואים את המקרה שלנו כטרגדיה.

אצלנו בבית נוהגים את המנהג ששלושים יום לפני החג דורשים בהלכות החג. אז אנחנו לא ממש דורשים בהלכות החג אלא שרים את שירי החג.

מידי בוקר אני שמה לאיתן מיכאל את השיר: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן (כאן מפסיקים ומתלהבים שיש איתן בשיר) סורה חושך על השחור סורה מפני האור".

ואיתן מיכאל צוחק ונהנה. כאילו השיר נכתב ממש עליו ועלינו. בידינו אור ואש, בידיים שלנו לגרש את החושך בעזרת שלהבות של כוח. כל אחד הוא אור קטן, כל אחד מסוגל להניס את החושך, וכולנו יחד אור איתן, חזק. כל המשפחה יחד, האחדות, השמחה, האמונה, התקווה, ראיית הטוב, החלפת המחשבות, הכול יחד מגרש את החושך.

אני כל הזמן מרגישה שההרגשות שלנו הן אך ורק בידינו. אפשר להסתכל על המקרה שלנו כמשהו קשה, עצוב, נוראי ולהיות מדוכאים, עצובים, ואפשר להסתכל על הנס הגדול שנעשה לנו, שאיתן מיכאל נשאר בחיים, שיש לנו את מי לחבק, מישהו שמחזיר אהבה כמה שהוא יכול.

הנס הוא האור. רק צריך לדעת איך לגרש את החושך כדי לגלות את האור. לא רק לדעת אלא לפעול בשביל זה, לעבוד קשה. כדי להסיר שרוף מסיר צריך לשפשף הרבה, אבל העבודה משתלמת בסוף, הסיר מצוחצח.

כך גם החיים שלנו, צריך להתאמץ, לשפשף הרבה כאב, הרבה מחשבות, הרבה כוחות, אבל בסוף מקבלים חיים נקיים, טובים, ומוארים.

שנזכה כולנו למצוא את האור בחיינו, והלוואי שאור נרות החנוכה יאיר את דרכנו ודרכו של איתן מיכאל לרפואתו השלמה במהרה.

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co