הקבר של הרב נריה
הקבר של הרב נריהאמציה האיתן

ראש שבטי ישראל

קיץ תשמ"ט

אני מפיק את מופע יובל החמישים של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה.

צריך לראיין את הרב נריה לקטעי הסרטים על הישיבה. והוא: "אני... מה אני?? מה פתאום להצטלם? תצלם את הישיבה... את הבחורים... אותי לא צריך..."

אני מתריס לעומתו: "הלא אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה... לשם כבודה של תורה אתה חייב להצטלם..."

וכך הצלחתי לראיין את הרב נריה ואת הרב צוקרמן לסרט היובל.

ראש שבטי ישראל

ראש שבטי בני עקיבא

ראש מחנכי הדור.

תהיתי הרבה האם באמת יכול אדם בודד, אחד, לשנות דור שלם ובכך להשפיע על ההיסטוריה של עם ישראל.

שאלתי את עצמי את השאלה הזאת בעיקר לגבי הדורות האחרונים בהשוואה לדור שלנו...

כמה אנשים היו בחבורתו של האר"י הקדוש בצפת?? כמה עשרות בלבד... ותורתו חובקת עולם.

כמה אוגדות היו לגאון מוילנא? לרבי נחמן מברסלב??

כמה עשרות היו, אך לכדי אוגדות לא הגיעו.

למרות זאת תורתם קיימת, משפיעה עלינו ומתסיסה את חיינו עד היום.

הרב נריה שינה את העולם.

הספורים על רבי עקיבא שיצא ללמוד תורה וחזר עם שנים עשר אלף תלמידים נשמעו לי מופרזים במקצת כשקראתי אותם בהיותי ילד כבן שתיים עשרה... אך במו עיני ראיתי, במשך שנות דור איך אותה חבורה של חברי בני עקיבא, תלמידיו של הרב מ.צ. נריה הופכת לציבור של מאות אלפים. כולם תלמידיו, כולם מכוחו ומכוח-כוחו.

"דור הכיפות הסרוגות" – יצירתו של הרב נריה.

בנות "דור החצאיות נושקות הַמרֽצֶפֶת" - התוצר החינוכי של הרב נריה.

הכיפות הסרוגות שאדם מבחין בהן בכל מקום בעולם – סיפורו של הרב נריה.

בנערותי, כשהייתי בבני עקיבא (סניף ת"א מרכז) ובהיותי קומונר (חדרה ואח"כ תל אביב צפון), הכרנו את כל חובשי הכיפות הסרוגות בארץ (כמעט).

היה זה הרי מישהו מסניף רמת גן או נתניה, פתח תקווה, חיפה וירושלים. כמה חבר'ה מרחובות ובני ברק, וזהו זה... כמעט לא יותר. שני שבטים מעליך או שני שבטים מתחתיך, ונפגשת עם כולם בישיבה בכפר הרא"ה (היא הייתה אז יחידה) או במחנה קיץ בסמינריון או בסניף. מאז, במשך שנים רבות, כל פעם שראיתי כיפה סרוגה על ראשו של מאן דהוא – ניסיתי לראות את פניו – בהנחה שאני מכיר אותו...

הדור הלך והתעצם והאכזבות בזיהוי פניהם של חובשי הכפות הסרוגות הלכו וגדלו.

לפני מספר שנים הפסקתי לנסות ולזהות. השלמתי עם העובדה ש"אני חלק מההמון הגדול" (ב"ה).

לא רק חובשי הכפות הסרוגות הם תלמידיו של הרב נריה. גם אלו המסתובבים בעולם בכיפות שחורות במקום בכובעים – עושים כך מתוך חיקוי דור הכיפות הסרוגות.

הרב נריה כיסה את העולם בכיפות.

"מלך בכיפה סרוגה".

מה היה סודו של הרב נריה?

בני הדור שלי קראו לו "נריה". בלי התואר "הרב". לא מפני שזלזלנו – הרי עם השנים הקפדנו להוסיף לשמו את התואר "הרב" – אלא מפני צניעותו, מפני הקשר האישי שהיה לו כלפי כל אחד מתלמידיו, חניכיו... מפני הדוגמא האישית שהוא ואשתו רחל היוו לכל חברי התנועה, בדרכם, בהליכותיהם, בניהול ביתם החם והצנוע בכפר הרא"ה.

אהבה, צניעות, דוגמא אישית והתגדלות בתורה – זהו סוד החינוך של נריה.

הוא ידע את שמותיהם של כל כוכבי הכדורגל של אותם ימים: שייע גלזר, אלי פוקס, חודורוב וסטלמך... כל כך הרשים אותנו... והוא הרי למד זאת כדי לקרב אותנו... כדי להראות לחברי בני עקיבא של אז איך בעולם של כדורגל מצמיחים עולם של תורה.

"כוחו של ניגון" היה חלק מהווייתו.

מלבד שירי בני עקיבא הקלאסיים שכתב – ומצא להם מנגינות – לימד הרב נריה את ניגוני עולם הישיבות. ניגונים חסידיים, ניגוני ר' ישעיהו שפירא, זמירות לשבת ולמוצאי שבת ("אמר ה' ליעקב", "אני ביער הלכתי, קולות של ציפורים שמעתי...") ניגונים ששרנו בסעודות שבת, באפלולית של סעודה שלישית, בהבדלה, במחנות במצעדים ובפעולות בני עקיבא.

"ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא... אידאלאך אידאלאך טייערע כושערע אידאלאך שטעיטס אוף לעבודת הבורא..." כך נריה בבקר וכך שתל בנו ניגונים המלווים כל אחד מאתנו לאורך חיינו ועוברים אל ילדינו ונכדינו.

הרב נריה נטע בתלמידיו אהבה ללימוד תורה ורצון להתגדל בה ובעודו מקים על עומדו את עולם התורה הדתי הלאומי – קשר אותם גם אל עולם התורה של ישיבות חברון, פוניבז' סלובודקה וכפר חסידים – וזאת על אף ביקורת חריפה שנמתחה עליו בעניין זה.

הרואה למרחוק

"אַ ואַיטען קוק", "ראיה למרחוק" הייתה לו לרב נריה.

כשדיבר על אולפנות לבנות – צחקו רבים. מה ילמדו שם?? גמרא עם תוספות?? והבנות יניחו תפילין?? לגלגו.

הרב נריה גייס את סיסי שהגיעה מארה"ב – וקמה האולפנא בכפר פינס וכשם שנוסדו ישיבות בני עקיבא נוספות בירושלים ובנחלים ובנתניה ואח"כ בכל הארץ – כך נוספו אליהן האולפנות הפזורות אף הן על פני המדינה.

את השילוב של ישיבה ושירות בצבא מיסד הרב נריה כבר במלחמת השחרור (צהלי ורוני חטיבה 7...) ואת התפיסה ש"עלינו מוטלת אחריות לאומית לכלל האומה" שאותה למד מהרא"ה קוק - הקנה לנו הרב נריה במנות גדושות.

הייתי בן תשע עשרה, קומונר בסניף חדרה ובקרתי תכופות את הרב נריה בכפר הראה הסמוך.

בני עקיבא חינכה להליכה לקיבוץ בלבד ואילו הרב נריה באותה "ראיה למרחוק" שאף ל"ריבוי חזיתות". הוא קרא לפעילות של חברי בני עקיבא ובוגריה בתנועה בכל מקום שצריך אותם. במוסדות חינוך, פיתוח, בעולם התורני, המדעי, הצבאי, הרפואי והכלכלי.

למרות שהייתי בטוח שאני אישית הולך לקיבוץ – הצטרפתי לדעתו, דעת המיעוט, ותמכתי ב"ריבוי חזיתות".

הו הו, כמה הוא הותקף ע"י ה"קיבוצניקים" – "ריבוי חזיתות יפורר את התנועה. הוא יטה את הנוער מהעיקר (הקיבוץ) אל הטפל... וכמה שמח נריה על כל אחד שתמך בו אז – והקשר שלנו התחזק.

בני עקיבא היום – פעילות בכל שטח, הגשמה בכל מקום. בני עקיבא נענית לכל אתגר חלוצי לאומי – ובהצלחה כה רבה...

"ריבוי חזיתות" לפני ארבעים שנה.

"אַ ואַיטען קוק".

אוהב ארץ ישראל וכואב את כאבה

כמה אהב את ארץ ישראל וכמה אהב את ירושלים...

הכיר את הארץ והקים את הישיבות והאולפנות בכל קצותיה. מי שהתלווה אליו בסיוריו יכול היה להבחין שהפסיעות העדינות שלו על פני קרקע המקום היו מעין ריחוף של קדושה שהתווסף אל הניגון ואל המבט ואל דבר התורה שנאמר.

רגיל היה אצל "גדולי האומה".

הרי התנסה גם ב"להיות חבר כנסת"...

כמונו, תלמידיו ותלמידותיו, היה פגוע עד עמקי נשמתו מההתנשאות של ממשלת השמאל מאז עליתה לשלטון בתשנ"ב (1992) – מההתנכרות כלפי המולדת והנכונות לתת את ארץ ישראל לערבים. הוא נדחק כמונו, אל פינת המושמצים, ה"קיצוניים" ה"פרופלורים" "משתפי הפעולה עם החמאס" ושיחות נפש היו לי איתו על נושא זה.

מי יודע עד כמה קרבו צרות אלו של עם ישראל את קיצו... והוא נפטר לבית עולמו בלי שזכה לראות את השינוי הפוליטי של שנת תשנ"ו.

השאלה המעשית שלי והתשובה האידיאליסטית של הרב נריה.

בראיון הטלוויזיוני שעשינו עם הרב נריה ועם הרב צוקרמן שאלתי בין היתר, שאלה שהציקה לי שנים רבות:

"מדוע לא למדו למודים כלליים בישיבה בראשית שנותיה, ומדוע נכנסו למודים אלו לישיבה כאילו בדרך האחורית (גב"ע) ורק אחרי שנים רבות קבלו לגיטימציה?"

ענה לי הרב נריה: הישיבה הרי קמה עם ראשית מלחמת העולם השנייה. עולם התורה באירופה אבד והושמד... צריך היה לבנות עולם של תורה בארץ ישראל – ואנו לקחנו זאת על עצמנו כמשימה לאומית.

באותן שנים היו תלמידי הגימנסיה בירושלים נוטשים את הלימודים והולכים להקים קיבוצים. ה"בגרות" הייתה הסמל של הבורגנות וגם בקיבוץ הדתי לא הכינו לבגרות עד אמצע שנות השישים.

אנו הקמנו ישיבה – רצינו להקדיש את כל כוחנו לבניינה. כשהתייצב המצב והייתה לנו מדינה עצמאית – או אז התחלנו גם לטפל בצד של ההשכלה הכללית.

בתשמ"ח מסר לי הרב נריה חוברת (עם הקדשה אישית מרטיטת נפש). שם החוברת: "ברוך ד' יום יום" על השימוש בשם ה' בברכות ובדיבור היום יומי.

כמובן שיש חלק המתייחס לברכת בועז לקוצרים: "ד' עמכם", שהפכה לברכת חברי בני עקיבא.

ומתוך העולם הגדול שספגתי ממנו אני זוכר את הפסוק שהיה לו ל"מוטו": "אלה ברכב ואלה בסוסים – ואנחנו בשם ד' אלוקינו נזכיר".

מתוך הספר "זיקוקים של אדיר" - מאמרים ורעיונות מפרי עטו של אדיר זיק ז"ל. הספר עתיד לצאת לאור בקרוב במלאת עשר שנים לפטירתו.