אורי אריאל ונפתלי בנט/
אורי אריאל ונפתלי בנט/פלאש 90

1. אני חרד"לי גאה. כל כך חרד"לי שגדלתי בישוב חרד"לי, למדתי בבית ספר חרד"לי, הייתי חניך בתנועת נוער חרד"לית ולמדתי בישיבה תיכונית חרד"לית.

גם 6 שנים של לימודים בישיבת ההסדר בקרית שמונה, ישיבה בלתי חרד"לית בעליל, לא הצליחו לשנות את תמונת המצב. אולי רק לסדוק מעט את המעטה החרד"לי הקשיח. לאור זאת, בטח לא תתפלאו לשמוע שבעברי רשומים כמה מקרים של תמיכה ברשימת "האיחוד הלאומי", כשאני במפורש מזהה את עצמי עם פלג "תקומה" שבתוכה.

למרות זאת, חוששני שניסיון להחיות את ימי תקומה כקדם, באמצעות קונסטלציה פוליטית כזו או אחרת, עלול לנחול כישלון חרוץ, שיהדהד עוד שנים ארוכות, ויזכיר לכולנו את טראומת מחיקת מפלגת "התחייה" בבחירות 92'.

2. למבוגרים לא צריך להסביר כלום. אולם לצעירים (כן, יש כאלו שפשוט נולדו אחרי הבחירות הללו, והיום יש להם זכות הצבעה, לא להאמין) בהחלט כדאי לספר מה היה כאן.

באותה מערכת בחירות, שבסופה עלה רבין ז"ל לשלטון, היה הימין מפוצל במיוחד. מימין לליכוד רצו לא פחות מארבע מפלגות. צומת, מולדת, המפד"ל והתחייה. ניסיונות של הרגע האחרון להביא לאיחוד בין שתי מפלגות שהיום אין אפילו דרך להסביר מה הפריד ביניהן, כמו מולדת והתחייה, כשלו. 

ואז קרה מה שמפניו כולם חששו. התחייה, מפלגה שבמערכת הבחירות שלפני כן זכתה ב-3 מנדטים, פשוט נמחקה מהמפה עם מנדט וחצי שהלכו לאבדון. חישוב פשוט מגלה, כי איחוד בין התחייה לאחת ממפלגות הימין האחרות, צומת או מולדת, היה מונע את עליית רבין לשלטון.

השאלה "מה היה קורה אילו" איננה חוקית בלימודי היסטוריה, אולם במאמרים עיתונאיים בהחלט ניתן לשאול את השאלה מה היה קורה לו רבין לא היה נבחר. בהחלט יתכן שהסכמי אוסלו, הרשות הפלסטינית, שינוי מהותי במעמד המיעוט הערבי ועוד ועוד לא היו קורמים עור וגידים, בודאי לא באותו העיתוי ובאותה הדרך.

3. לא תמיד אובדן המנדטים הוא הנקודה. בכנסת ה-18 התברר, כי למרבה הצער ראש ממשלה ימני עשוי לוותר על שותפה פוליטית מהקצה הימני של המפה, אם בעקבות כך הוא יכול לצרף שותפה גדולה יותר ממרכז המפה הפוליטית. כך מצאו את עצמם בקדנציה הקודמת ארבעה חברי כנסת ראויים ומוכשרים, מנוטרלים מכל אפשרות של פעולה פוליטית משמעותית, לא במסגרת הקואליציה (לא רצו אותם שם) ולא במסגרת האופוזיציה (מה להם ולקדימה? שלא לדבר על מרצ והערבים).

חסד עשה הקדוש ברוך הוא עם ארבעת החברים, שגרם לכך שיו"ר הקואליציה, זאב אלקין, דווקא רצה בטובתם. אלקין ביצע כמה שיתופי פעולה עם הארבעה לטובת שני הצדדים, והדברים כתובים על ספר דברי הימים לכנסת. אולם אל תטעו, אותה קדנציה הסבה לחברים באיחוד הלאומי כאב לב גדול מאוד.

4. ברגע זה הקונסטלציה הפוליטית המדוברת, כיסא המפלט של תקומה, היא חבירה לאלי ישי ומפלגתו החדשה. לכאורה זה נראה שידוך משמיים. יחס של כבוד אמיתי לדת, דעות מדיניות דומות ויחסים אישיים לא רעים בכלל. אולם, כל הטוב הזה הוא תיאורטי בלבד, כתוב על הקרח.

הסכנות הן כאמור שתיים. הראשונה: מחיקה. למרות שהסקרים מחמיאים והעניקו לרשימה כזו 7 מנדטים, אני הייתי מטיל בהם ספק גדול. תשאלו את בני בגין שעמד בראש האיחוד הלאומי בגלגולו הראשון, כמה מנדטים חוזרים "הביתה", לליכוד או למפד"ל - הבית היהודי, ביום פקודה. כמי שיושב עמוק בתוך עמו החרד"לי, קשה לי להאמין שביום פקודה הרשימה המשותפת תגיע ל-7 מנדטים. הערכה סבירה הרבה יותר היא שרשימה כזו תתנדנד סביב אחוז החסימה. אם זה יהיה מלמעלה, עוד ניחא, אם מלמטה, ירחם ה'.

הסכנה השניה: חוסר רלוונטיות. מפלגה כזו, עם שני ימניים חרד"לים ושי ש"סניקים, תהפוך למין סרח עודף לא חשוב, בין אם בקואליציה ובין אם באופוזיציה. ישי ימצא את עצמו שר לאזרחים ותיקים (מחילה מהשר אורבך) ואריאל ימצא את עצמו סגן שר התחבורה. לילד הזה התפללנו?

5. בתמונת מצב שכזו, ולמרות הקשיים האמתיים שאני ער להם, אין ברירה אלא לחדש את החבירה לבית היהודי, גם בתנאים בעייתיים יותר. זה הזמן לקרוא גם לשר נפתלי בנט להיות קצת יותר נדיב, ולאפשר לתקומה הצטרפות בלי תחושת השפלה גדולה מדי.

התנהלות אחראית משני הצדדים עשויה להיות הצעד הקטן שיכריע את גורל הבחירות הקרובות ואת גורל ההתיישבות ביהודה ושומרון.