מעגל של מחזירי אור

איך מגרשים את החושך במסיבת החנוכה כשכל ההורים רוקדים עם הילדים? ריעות לוי המתמודדת עם פציעתו הקשה של בנה על מחזירי האור.

ריעות לוי , כ"ו בכסלו תשע"ה

איתן מיכאל לפני התאונה
איתן מיכאל לפני התאונה
צילום: ריעות לוי

השבוע הכנתי למאומנות שלי דף תרגול בנושא: הנפש הבהמית, השכלית והאלוקית. עוד כלי שמוביל אותנו לחיים טובים יותר. האדם בחייו מתמודד כל הזמן, בין ברצונו ובין שלא ברצונו. מההתמודדות הזאת איננו יכולים לברוח, כי המאורעות והמצבים שהאדם ניצב מולם עומדים לפניו ברצונו או בעל כורחו.

השאלה היא כיצד האדם יתמודד, מאיזה מקום פנימי הוא יתמודד, וזוהי עיקר עבודתו של האדם.

לדוגמא: מישהו הכעיס אותך, פגע בך. מיד, באופן טבעי אתה מרוכז ב- מה אני עושה? איך אני מגיב? אני אפגע בו בחזרה או לא? אני אשתוק? כלומר, יש מצב שמאיים עלינו, שמכעיס אותנו, בד"כ הנפש שלנו מרוכזת ב- מה עלי לעשות? איך אני רוצה להגיב? איך נכון להגיב ואיך לא? אבל אנחנו שוכחים שההתחלה היותר נכונה היא לא התגובה שלנו, אלא מאיזה מקום אנחנו מגיבים.

עיקר העבודה הפנימית של האדם היא לפתח בתוכו את המקום היותר עמוק ושלם. וכמה שיפתח אותו, הוא יחשוף את עצמו האמיתי.

כדי להתמודד נכון, על האדם להכיר את שלוש הנפשות הפועלות בתוכו:

הנפש הבהמית (הטבעית), השכלית והאלוקית:

הנפש הבהמית- היא הטבע האנושי המולד שמושפע בעיקר מהצרכים הגופניים של האדם, ומהצורך לשמור על קיומו ושלמותו בעולם. הנפש הבהמית רואה את העולם הגשמי כתכלית הכל וכקנה המידה לקיום בעולם הזה, ואת קיומו של "האני" כמטרה עליונה. פועלת מהרגש, מבלי לחשוב.

הנפש השכלית- אתה מרגיש את עצמך, אלא שאתה מרגיש את עצמך מבחינה אובייקטיבית ולא מבחינת התחושות בלבד. על ידי השכל אתה רואה את המציאות מלמעלה, אתה רואה את עצמך וגם את הסביבה, ואתה רואה באמת מה יש במציאות ולא רק את התחושה שלך.

הנפש האלוקית – מתנה משמיים שניתנה לכל יהודי. "נשמה שנתת בי טהורה היא". השאיפה של הנפש האלוקית היא לחזור ולהתאחד בחיק הבורא, זהו העונג שלה. בכל מצב האדם מברר עם עצמו מה רוצה ממני בורא העולם, מדוע הוא שלח אלי את המקרה הזה, את ההתמודדות הזאת.

עיקר הבחירה של האדם היא לא מה הוא יגיב, אלא מאיזה מקום הוא יגיב. כמה שהאדם יתייחס ויהיה מודע לזה שהוא צריך להגיב ממקום עמוק יותר, כך חייו יהיו שלמים יותר ואמיתיים יותר. השאלה היא – מה אתה עושה כדי להיות יותר "אתה" ולא "דמות של האתה שלך".

לפני כמה זמן, פנה אלי אבא של אחד מחללי 'צוק איתן' ואמר לי שבזמן השבעה אמר לו בלחש "בחור, אני חושב דתי, נבחרתם וזכיתם". והאבא שאל אותי האם אני מבינה למה הכוונה.

עניתי לו שברור שאני מבינה, כי אני גם מרגישה כך. נבחרנו להיות אנשים מיוחדים, טובים יותר, רגישים יותר לזולת, מודעים יותר לעצמנו. וזכינו להיות קרובים יותר לבורא העולם, זכינו להתמודד עם ניסיון ולחשוב הרבה יותר.

אני מרגישה שהאנשים שהחיים שלהם "לא רגילים", עושים עבודה פנימית תמידית ומאוד עמוקה. הם כל הזמן שואלים את עצמם שאלות, מחפשים תשובות, מנסים להבין למה קרה להם הדבר הקשה הזה, כיצד ניתן להתקדם ממנו בחיים.

הם מודעים יותר לנפשות הפועלות בתוכן, פועלים יותר מהנפש השכלית, מודעים לסביבה שלהם וגם מהנפש האלוקית, תמיד שואלים מה ריבונו של עולם רוצה ממני.

השבוע היינו במסיבת חנוכה של איתן מיכאל. לצערי הוא ישן לאורך כל המסיבה, ולא הצלחנו להעיר אותו. ישבתי שם במסיבה, ראיתי את הילדים המיוחדים הרבים שהיו שם, רוקדים, שמחים, זזים, מחייכים, מחבקים את ההורים שלהם, מחזירים להם אהבה, משתפים פעולה עם הגננות.

והבן שלי, שוכב בעגלה, לא מגיב, שקוע בעולם שלו, וגם אם הוא היה ער, הוא לא היה משתף פעולה. והמחשבות רצות במוחי סחור סחור ומשגעות אותי: "רבונו של עולם, הבאת לי את הנסיון הכי קשה שיכול להיות. למה? מצחיק שאני מקנאה בהורים שהילדים שלהם בעלי צרכים מיוחדים אבל בהכרה מלאה... למה תמיד אני מקבלת את ההתמודדות הכי קשה.... מה אתה רוצה ממני? הלב שלי מתכווץ רק לחשוב על איך הוא היה משתף פעולה במסיבות במעון לפני התאונה, איך שנייה אחת בחיים כך עשתה לו..."

מחשבות קשות, המוסיקה לא חדרה לליבי, השמחה של כולם לא נגעה בי, את החיוכים ראיתי מבעד למסך הדמעות.

ואז החלה העבודה הפנימית שלי עם עצמי, המודעות למה שאני, ההתחברות לנפש האלוקית שבי שמבינה שהכל מלמעלה ואין לי אפשרות לשנות את המצב, נבחרתי, זכיתי, להיות קשובה יותר לסביבה, לא לחשוב רק על עצמי ועל הקשיים שלי, להתחבר יותר לרבונו של עולם.

קראתי לבעלי ואמרתי לו שאין טעם להמשיך להיות במסיבה אם הוא ישן, וחזרנו הביתה. לפינה השקטה שלי, לילדים המקסימים שלי, לבעל שאין לו תחליף... ולמחשבות החיוביות המכוונות אותי לצמוח ולא ליפול.

ובבוקר כאשר קבלתי ממנו חיוך, אין יותר מאושרת ממני. כנראה שכל דבר שקורה לי בחיים צריך להיות מרגש, לא מובן מאליו.

בחג החנוכה אני מרגישה שאנחנו אנשים שמחזירים אור, יודעים לגרש את החושך, יודעים לגשש בו ולמצוא את הפתח לברוח ממנו. אנחנו האנשים שמחפשים כל הזמן את נקודת האור שמעלימה את החושך.

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co