פשוט זה גם טוב
פשוט זה גם טובצילום: פנימה

"ערב לביבות". "אהה, ערב לביבות, עם עשרים סוגי לביבות?". "אהה" (שיחה עם גיסתי, חודש לפני חנוכה). הן שוב אורבות לי בכל פינה, אותן נשים מושלמות עד כאב. הן אורבות לי בכל מקום אפשרי, מטופחות ומתוקתקות, שולפות מולי את כלי הנשק שלהן. והפנים שלהן מחייכות מולי בהנאה כפולה בערב חנוכה.

תאמינו לי, ניסיתי הכול כדי להימלט. אפילו התחפרתי מתחת לשמיכת הפּוך, הפעלתי מאוורר שיחולל מהומה וימסך רעשים, אבל הקול שלהן בקע מבעד לנוצות שהתעופפו לכל עבר (כמובן, קרע בשמיכה. בתכנון לתפור אותו בעשור הקרוב).
הן מוצאות אותי ברגעי משבר. כמו אתמול. יצאתי מהבית בשמונה בבוקר לכיוון בית הספר שבו אני מוסרת הרצאות בתחום התקשורת, לא לפני שהפלתי את כל ארון הבגדים על הרצפה, כדי לשלוף משם את הקפוצ'ון של מימי. הראיתי לה עשרה אחרים שהיא יכולה ללבוש הבוקר, ולא, היא התעקשה דווקא על הקפוצ'ון בצבעי התכלת, כי כך נדמה לה שהמורה אמרה (מורות, בבקשה תפסיקו להגיד להם לעשות דברים. רק תגידו להם לעשות כל מה שאימא אומרת!).

הממרחים נותרו על השולחן, וקופסת דגני הבוקר מהסוג שהבטחתי לעצמי שלא יעבור את מפתן ביתי - פצפוצים מיניאטוריים שיודעים להתפזר היטב - התפזרה בכל מקום אפשרי בבית.

תיאמתי עם הבעל שיחזור בארבע. הייתי חייבת לטוס מבית הספר לישיבה דחופה שהתקיימה במערכת, ולסגור מוסף. וזה אחרי שבוע עמוס במיוחד, שהתבטא בהזנחת פרויקטים ביתיים לטובת הקריירה.

רק בשש הצלחתי להיכנס הביתה, כדי לגלות את מה שכבר היה ידוע. שימו לב, נשים יקרות, כשהאב נשאר לשמור על הילדים בבית - הוא שומר על הילדים בבית, רק שהכול נשאר בדיוק כפי שהשארתן, ותגידו תודה שלא גרוע יותר. השארתן ממרחים על השולחן? יופי, הם עדיין על השולחן לתזכורת. הילדה חייבת להכין שיעורי בית? זה לא יקרה היום בהיעדרך. הילדים שיחקו, מְשחקים וישחקו? ניחשת נכון, גם המשחקים יחכו לך. על הרצפה, על המיטה, מתחת לספה. כי כשאבא שומר על הילדים - הוא שומר על הילדים, שאר הבית נשאר בדיוק כפי שהיה. רגע לפני שאת יוצאת סובבי את הראש, זה מה שתראי כשתחזרי, עם עוד כמה תוספות לתמונה. 

"הצילו, מה קורה כאן?" התחלתי לשאוג. והוא שלח לעברי מבט מופתע ואפילו קצת נעלב. "מה את רוצה? הייתי עם הילדים!". גם אני הייתי עם הילדים. אתמול, ושלשום, ושבוע שעבר (ברוך ד', ברוך ד', כמובן). רק שבו זמנית עם השהות לצדם של הילדים דברים נעשו, כמו החזרת הממרחים למקרר והחזרת הדירה לצביון בית. 

ובתוך כל זה אני רואה אותן, את הנשים ההזויות והבלתי אפשריות, בעוד רגע הן תגענה...
הסתובבתי נבוכה בין החדרים. לרגע חשבתי שטעיתי בבית, שכן אף פריט לא היה מוכר, עד שקלטתי את הבְּרוך הגדול, הילדים שינו את כללי העיצוב. הסלון עבר לחדר הילדים, המטבח לחדר השינה, וחדר השינה הגיע למרפסת. מקומם של הבגדים נפקד מהארון. הם, הבגדים, היו שרועים בכל מקום אפשרי מלבד על המדף, ואילו הספרים, הצעצועים... רגע, היו לנו בכלל מאלה?

"קודם נקלח אותם", פסק הבעל ומיהר לבצע את המלאכה. בעוד אני מתווכחת עם הרצון להיות קצת אחרת והדמעות שמבצבצות בקצה העין. ו...
ואז הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו: ההזויה התורנית. "היי (טון קליל), מה איתך?". "מה איתי?" היא שואלת, ומה אני אמורה לענות לה, שסנדי הגיעה לביקור בישראל, אבל רק בבית שלי?! "את יודעת, בלגן של אימא שכל השבוע נעדרה מהבית", עניתי לה בעוד אני מצליחה לדחוף את המכונה הראשונה למכונה. 

"אימא , אני רעבה", הבת שלי מזכירה לי שלא בישלתי כבר יומיים. "אוי ואבוי, הבת שלך רעבה? אני בישלתי מראש לשבוע והקפאתי, כדי שלא נידרדר חס ושלום למצב כזה", ההזויה סיפרה לי בצהלה. 

התעלפתי. לפחות כך מוכיחה המציאות, כי החדר המואר הפך לחשוך, חשוך מאוד. "את מה? בישלת? ואיפה הילדים שלך? והשבת? ומתי..." גמגמתי. "אה, הילדים במיטות כבר מזמן..." היא המשיכה בעליצות לפרוט על מיתרי הלב שלי. פתאום שמעתי מעבר לקו רעש מחריש אוזניים, רעש של טיגון. "לביבות, אני עכשיו עמלה על לביבות לחנוכה. כל המשפחה מגיעה אליי לערב לביבות, אני חייבת להפתיע במתכון מעולה". 

"חנוכה, ערב לביבות, את מכינה חמישים סוגי לביבות?" מיהרתי לסיים את הטלפון לפני שאתעלף בפעם השנייה.
הסאגה טרם הסתיימה. למחרת בבוקר, הזויה שנייה והזויה שלישית דיווחו בצהלה בלתי מוסברת שהן כבר הקפיאו... (הקפיאו? אצלי הלביבות לא היו מגיעות אפילו לקופסה, מהמחבת ליד ומשם הישר לפה. בעצם, כבר מזמן המקפיא יצא אצלי מכלל שימוש, ובכלל אין לי מושג אם טוב להקפיא לביבות או לא).

החלק הקשה ביותר מגיע מיד לאחר קריאות הצהלה וטפיחות השכם האישיות: "תתחילי עכשיו, כל יום לביבות מסוג אחר", (מתי בדיוק?). עצה ראשונה מפיה של גיסתי ההזויה שרוצה שאני (!) אארגן ערב לביבות. הזויה אמרנו כבר? 
"תכתבי תכנית עבודה ותפעלי לפיה". עצה שנייה (לפעול לפי תכנית עבודה? יש לי כמה בוסים קטנים שמשנים את דעתם מדי רגע ומכתיבים לי את החיים).

"אל תשאירי את הכול לרגע האחרון!" (מה, באמת? יו, איזה רעיון! איך לא חשבתי על זה קודם?).

הן נמצאות בכל מקום, נשים שמארגנות ערבי לביבות למשפחה. נשים שמקפיאות אוכל חודש מראש ומנקות שלושה חודשים קודם פסח, ומשלוחי המנות שלהן נשלחו כבר בט"ו בשבט. 

אבל יש גם אותנו, נשים שלא יודעות לקרוא תאריכים. התאריכים מסתבכים לנו בין הידיים כמו גומי וקושרים לנו את הרגליים. אולי תסבירו לי איך מקפיאים לביבות כשצריכים קודם לבשל ארוחת צהריים וגם ארוחת ערב?

כשגיסתי ההזויה התקשרה שוב כדי לארגן את ערב הלביבות אצלי בבית, הסברתי לה ברצינות שהשנה חשבתי לארגן ערב לביבות דווקא אצלה בבית, כי הילדים שמעו שהיא הקפיאה לביבות מדהימות והם לא מוכנים לוותר...

פורסם לראשונה ב''פנימה''

לרכישת מנוי לחצי כאן