כמו שאנחנו דורשים מילדינו להתאזר בסבלנות, גם מאיתנו נדרשת לפעמים מידה זו.
בספר הילדים הצבעוני והמחויך "לרעות כבר יש סבלנות", המבוגר המקריא מקבל תזכורות לכך כל הזמן.
סיפור המעשה הוא ברעות שמתקשה להמתין. למה? ליום הולדת, בתור למשחק, בנסיעה ("מתי מגיעים" הבלתי נלאה) ובאינספור סיטואציות שכל מי שמכיר ילדים נתקל בהן.
הסבלנות בספר לובשת צורה והופכת לבת לווייה של רעות המסייעת לה ולסביבתה להתגבר. הדוגמאות הרבות מעלות חיוכים והחרוזים (המצוינים בדרך כלל) של הספר מתכתבים עם האיורים המקוריים.
המסר אינו סמוי ואפילו יישומי. אם תקראו לסבלנות היא תגיע ותעזור לכם "להקשיב עד הסוף, לעמוד בתור בלי לדחוף את מה שהתפזר- לאסוף, וגם להמתין עד שהכעס יחלוף".
על הספר חתום גם מכון אדלר, מה שמראה שהחשיבה על התוכן היתה מעמיקה והכלי נבנה מתוך כוונה מסוימת.
ככל הנראה אורכו של הספר מתוכנן כך שהסבלנות אצל המבוגר המקריא תשתכלל ותתפתח לאורך העמודים הרבים. אבל ליד הנרות, להתכרבל עם הילדים על הספה ולקרוא ספר- מה יותר טוב?