הבאת חיים מול האובדן

מול הנס עצום, כשראיתי את בתי מקבלת את נשמתה ומתחילה לחיות בעולם, לא יכולתי שלא לבכות על מצבו של איתן מיכאל. טור אישי.

ריעות לוי , ג' בטבת תשע"ה

האח הגדול
האח הגדול
צילום: רעות לוי

הפעם אני כותבת את הטור כאשר בעגלה לידי שוכבת בתי החדשה הלל-חנה שנולדה ביום שישי.

רצה בורא העולם וילדתי ללא אפידורל או כל משכך כאבים אחר. כנראה רצה שארגיש את העוצמה האדירה של הבאת חיים לעולם, את פלא יצירת האדם במלוא תפארתו והדרו, ושאחוש כיצד גופי תלוי אך ורק בו והא הנותן הוראות מתי כל דבר בעולם צריך לקרות.

בזמן שהותי הקצרה בחדר הלידה, כאשר תקפו אותי הצירים החזקים, נשאנו תפילה לבורא העולם שירפא את איתן מיכאל שלנו. בכל ציר זעקתי לבורא העולם שאני מוכנה לסבול, ושכבר ירפא את איתן מיכאל. ילדתי את בתי המתוקה כאשר עיני דומעות ומתחננות לנס, נס חנוכה פרטי שלנו.

בזמן הצירים הרגשנו (בעלי ואני) כיצד בורא העולם נמצא בחדר, מנהל את העניינים ו"ניצלנו" את הרגע לבקש על בננו המתוק.

הנס עצום, לראות כיצד היא יוצאת מגופי, מקבלת את נשמתה ומתחילה לחיות בעולמנו, אין דבר יותר מדהים מזה.

להרגיש את נשמתה, לספור את אצבעותיה, לראות את השפתיים המשורטטות, את תווי האוזן המדויקים, את העיניים הפקוחות המחפשות את מבטי.

באותם רגעים לא יכולתי שלא לבכות על מצבו של איתן מיכאל.

הניגודיות הזאת, של הבאת חיים מושלמים לעולם ומצד שני לדעת שיש לך בבית ילד שלצערי כרגע לא כל כך מתפקד, קורע את הלב.

אך הרגשנו כיצד התפילה, הזעקה שיצאה מליבנו הגיעה במהירות הבזק ליושב במרומים, הטוב והמיטיב עמנו בכל עת.

ישבתי בחדרי בבית החולים, השקפתי בחלון, הסנפתי את ריחה של הלל – חנה, ופרצתי בבכי, בכי על האובדן הגדול של שנות הילדות של איתן מיכאל, על מצבו, שאינו מגיב לכל דבר.

נשאתי עיני למרומים ואמרתי לבורא העולם: בידך להשפיע כל כך הרבה טוב על האדם, ומצד שני, בידך להעביר אותנו ניסיונות כל כך קשים, ולהעמיד לי מול העיניים את שני המצבים.

נשאר לי רק לערוך השוואה ביניהם ולהבין ששניהם חלק מהשפעת הטוב עלינו, עלי רק למצוא את הטוב גם בניסיון הקשה. להגיד תודה על השפע של הטוב הזה, להעריך כל דבר ודבר בעולם.

דלת נטרקה, היא קפצה, אני מצלמת אותה עם פלאש, עיניה נעצמות מההבזק, נס עצום. תינוקת בת יומה שכבר מגיבה, הרפלקסים עובדים, יש לה הבעות בפנים. כמה צריך להעריך את הדברים "הקטנים" האלה.

בעלי הביא את הילדים לפגוש את התינוקת. אני לוקחת את איתן מיכאל עלי, מחבקת אותו, הוא פתאום כל כך גדול, פנים בוגרות, הוא כבר לא הילד הקטן שלנו.

אני מניחה עליו את התינוקת, הוא חש אותה, את גופה ונשימותיה, והוא מחייך, מאושר. מרגיש את השמחה שלנו, יודע שיש לו משפחה חזקה שמביאה חיים חדשים לעולם גם כשקשה, הוא יודע שיש לנו את הכוח להתמודד, לא לעצור את החיים. והחיוך שלו מתמשך, והעיניים שלי דומעות מאושר והודיה לבורא העולם על הטוב שהוא מעניק לנו.

ואני מבטיחה לעצמי בתוך תוכי שאמשיך לשמוח, שאני יודעת שאני הולכת לעבור תקופה לא קלה, להסתדר עם הנכות של איתן מיכאל ולהבדיל עם תינוקת חדשה, אך אנסה לשנס את כל כוחותיי כדי שנמשיך להיות משפחה מאושרת, שמחה. ואני מייחלת שאיתן מיכאל יושפע מהחיים החדשים שהבאנו לעולם ויתקדם עוד קצת ויחזור אלינו במהרה.

השגרה בבית לא פשוטה, בכל בוקר אני מביאה לאיתן מיכאל את הלל חנה שינשק אותה, שיחבק אותה, שירגיש את הנס הגדול שקרה לנו.

בכל פעם הצביטה בלב כואבת, חוסר החיות שלו מול הפעלתנות שלה כואבת. אך תמיד אמצא את הכוח לחייך אליו, להראות לו כמה אני אוהבת אותו, כמה אני סומכת עליו שהוא יחזור אלינו, כמה הוא חלק מאיתנו, הוא כבר "האח הגדול".

הלל-חנה, אנו מודים לה' יום יום על הנס הגדול שעשה עמנו ומהללים אותו גם במצב הקשה בו אנו נתונים. חנה ע"ש סבתא של בעלי שנפטרה לפני כחודש וחצי.

הגדולה היא להלל את ה' בכל מצב, גם כשקשה, גם כשאיננו רואים את האור בקצה המנהרה, גם כשיש תמיד איזו צביטה בלב, גם כשרואים את הניגודיות בין ילד נכה לחיים חדשים, גם כשכואב...

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co