כשהשאלה "מה הסוד שלך בחינוך הילדים?" מופנית לאבא שלי שוב ושוב, הוא משיב "אני דור שני לשואה" וקורץ לעברנו. ב"ה הוריי גידלו משפחה ברוכה והם זוכים לראות נחת מכל הילדים והנכדים, וכולם רוצים לדעת את הסוד. איך גורמים למתבגרים להישאר בתלם? איך זוכים שכולם ילכו בדרך הישר?
כולנו רוצים לראות נחת מהילדים ולחזות בהם הופכים לאנשים שיש בהם תורה עם דרך ארץ. גם אני, כמו כולם, הגעתי לשלב המתבגרים בבית, ובלב הולם מיהרתי והפניתי לאבא את אותה שאלה. אני מכירה את התשובה שלו בעל פה, ובכל זאת רציתי לשמוע אותה שוב.
הישרדות במקום חינוך
"בדרך כלל, כשהורים מחנכים את ילדיהם, הם בעצם מחקים את ההורים שלהם", התחיל אבא להסביר, "אבל אני, שנולדתי לזוג ניצולי שואה, גדלתי בצורה שונה לגמרי. הם היו עסוקים בהישרדות, לא בחינוך" (אולי כאן המקום לציין, שבכל זאת כל הילדים שלהם מחונכים להפליא...).
סבתי שתחיה ותאריך ימים, ניצולה יחידה ממשפחה ענקית, נישאה בגיל שש עשרה בלב מרוקן מרגשות, והיה עליה להחניק את הצער והכאב כדי לגדל את ילדיה שלה. "כשאני רואה את האימהות הצעירות היום, אני מבינה איך אנחנו היינו שונות", אומרת סבתא ועל עיניה התכולות מסך דק של דמע שבמשך שנים לא נתנה לו לפרוץ.
כאם צעירה היא שתקה רוב היום. היא לא ידעה לכעוס, או לבכות, או לצחוק. "עד היום אני זוכר שאחי נפצע בתאונת דרכים ומיהרתי להזעיק את אימא שלי. היא לא הגיבה בבהלה ולא צעקה, רק שאלה לאן ללכת, בקול אדיש כזה", מספר אבא.
זיכרונות ילדותו הובילו אותו אל ספר התהילים. "כשאתם נולדתם", הוא מסביר, "הייתי פותח בכל יום ספר תהילים ומתפלל: ריבונו של עולם, אין לי מושג איך מחנכים ילדים, תעזור לי ותחנך אותם". ואולי זה הסוד האמיתי, להבין שבאמת אין לנו את היכולת לחנך, ועלינו רק להתפלל ולבקש את עזרתו יתברך.
סבתא שלי מחייכת כשאבא שלי מעניק את התשובה שלו לכל דורש. "נכון, אבא שלך צודק", היא אומרת, ואז שותקת.
קשה לה לספר על מה שקרה שם. אבל הדברים השתנו כשנולדו הנכדים. "אני רואה איך הזמן הולך ואוזל, ואני מפחדת שאם לא אספר לכם יבוא יום ולא יהיה מי שיספר", היא העזה לאחרונה לפתוח את סגור לבה.
אז שמעתי לראשונה על אחיה הקטן בן השלוש שזכה לקבל תספורת אחרונה. חגגו לו חלאקה יומיים לפני שנשלחו כולם לאושוויץ, ומאז היא לא ראתה אותו. כך גם שמעתי על אמה, שהייתה ציירת גדולה ורק תמונות אחדות מיצירותיה נותרו לפליטה. ועל החייל הפולני שלבו נכמר עליה ומדי פעם זרק לעברה עגבנייה אדומה ובשרנית.
כשסבתא מספרת הלב שלה נפתח ורגשותיה הופכים לדמעות, ואבא שלי מסתכל עליה ומבין שאימא שלו לא הייתה מסוגלת לעשות את מה שסבתא שלנו יכולה. היא לא הייתה מסוגלת לדבר ולשתף, ורק כשהייתה לסבתא הסכר נפרץ.
"אימא שלי לימדה אותי שאני חייב להגיד תהילים כדי לזכות לבנים טובים", הוא מחייך לעברה. למה דווקא היום נזכרתי בסוד של אבא שלי, שקשור קשר אמיץ בעובדה שהוא דור שני לשואה? נזכרתי בכך כי הגענו לחודש טבת, החודש שבו חל עשרה בטבת, המסמל את חורבן הבית.
גם בתקופת השואה חווה עם ישראל חורבן. ואני מסתכלת סביבי ונחרדת, קולטת שהילדים שלי, דור רביעי לשואה, לא מכירים את סיפורה של סבתי, לא יודעים את הקשיים שאבא שלי - סבא שלהם - עבר כדור שני לשואה.
מתי בפעם האחרונה העזתי לשבת עם הילדים שלי ולספר להם על תקופת השואה? התשובה היא שההפך הוא הנכון, כשהם מעלים שאלות על אותה תקופה אני מחליפה נושא במהירות. "מה, אימא, לסבתא לא היה מה לאכול?", "למה הגרמנים רצו להרוג אותם?", "אימא, הגרמנים יכולים להגיע לישראל?". הם תוהים, הם נבוכים, הם מפחדים, הם אובדי עצות.
רצון להעניק אושר
ופתאום אני מבינה שנפל דבר בישראל, ואולי אנחנו מכחישים את השואה מול הילדים שלנו. לא בגלל שאנחנו רוצים להכחיש, חלילה, אלא בגלל הנטייה שלנו לגונן עליהם. אני מפחדת לספר להם את האמת, אני מפחדת להתעמת עם מה שהיה שם. אני רוצה לגונן על הילדים שלי. אני מפחדת לספר להם, לילדים הקטנים שלי, שהייתה שואה, וכל המשפחה של סבתא שלי נרצחה בה. אני חושבת לעצמי: היא צעירה מדי, היא קטנה מכדי לחשוף אותה למה שקרה שם, למה לעורר בה פחדים בגיל כה צעיר?
כולנו בוגרי השואה, וכולנו חיים בידיעה שאסור לנו לשכוח ואסור לנו לסלוח. אך מצד שני, יש בנו הרצון להעניק לילדינו אושר, ואנחנו מרגישים שכל נכד שנולד הוא הוכחה ניצחת שהעם היהודי לנצח יישאר.
אבי, שהוא דור שני לניצולי שואה, דיבר וסיפר ושיתף, משום שכבר כילד הוא התמודד עם הורים שאיבדו את כל היקר להם. כילדים רבים, גם הוא גדל בלי סבתא וסבא ודודים ודודות ובני דודים. ואנחנו, דור שני לדור שני, האם אנחנו מנחילים לילדים שלנו את מה שעלינו להעביר? האם יש לנו את היכולת להישיר מבט ולהתמודד? אני לא בטוחה.
אני שייכת לזן ההורים שסובלים מתסמונת הדור המגונן. מפחיד אותי להיות אימא שמקצצת לילדים שלה את הכנפיים, כנפיים שעשויות אוויר וחופש, אושר ושמחה. אני לא רוצה להיות משביתת שמחות, לגלול את המסך מעל פניהם ולהעמיד אותם, בלי כל הגנה, מול ההיסטוריה.
אבל אבא שלי, בתשובות שלו, מזכיר תמיד את אותה תקופה של חורבן.
פורסם לראשונה בפנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן