רק לזעוק אל ה'

ריעות לוי בטור על הניסיון החדש - טיפול בתינוקת רכה יחד עם הטיפול בבנה בעל הצרכים המיוחדים. ניגודיות שמרעידה את הלב.

ריעות לוי , י' בטבת תשע"ה

שמחת החיים
שמחת החיים
צילום: ריעות לוי

ברוך ה' כבר שבועיים אנחנו מנסים להסתגל לשגרה של טיפול בתינוקת חדשה ובילד בעל צרכים מיוחדים ועוד שני ילדים מקסימים שצריכים גם הם את היחס שלנו, ההורים.

וזה ממש לא קל.

ואפילו קשה.

יש תינוקת שצורחת כדי שיבואו לטפל בה,

ויש ילד מתוק בן ארבע, ששותק.

ויש אמא אחת שצריכה להבין אותו ולטפל בו גם בלי שיקרא לה.

ואלה המחשבות העוברות במוחי בכל יום מחדש:

"אוי ריבונו של עולם, איזה ניסיון קשה נתת לנו, כזה ילד מתוק, גדול, פנים בוגרות, אך כל כך חסר אונים...

אולי זה לא הוגן מצידי שהבאתי עוד ילדה לעולם ש"גוזלת" ממנו את תשומת הלב שלי.

אבל לא, אנחנו לא רוצים לעצור את החיים בגלל התאונה, החיים ממשיכים, הבאת נשמה לעולם זוהי זכות גדולה.

אז רבונו של עולם, תן לי את הכוחות להתמודד כך שאף אחד מהילדים לא ייפגע".

אז ברוך ה' אנו חושבים על פתרונות היכן להניח את איתן מיכאל כך שיהיה לידי ושגם יהיה לו כיף.

ובלילה תמיד צצות מחשבות חדשות:

"כמה כאב יש בעולם, כמה כאב צבור אצלי בלב".

אני נותנת להלל בקבוק ואיתן מיכאל שוכב לידי במיטה ער כבר מארבע בבוקר.

"תן לי את הכח שהילד הזה ימשיך לחייך בכל מצב, שימשיך לצחוק כאשר הוא שומע את הבכי של הלל, שימשיך לחייך כאשר הוא מבין שאני מעבירה אותו ממיטתו למיטה שלי. נתת לי כזה ניסיון קשה, תעזור לי".

הקשר הישיר עם אבא שבשמיים עוזר לי להתמודד בתקופה הלא פשוטה הזאת. הדיבור הזה, בקשת הבקשות, הרגשה שיש מי ששומע אותי, שמזרים בי כוח. אני בסה"כ מבצעת פה פקודות.

ברור שבגלל מה שאנחנו עוברים, המצפון שלי עובד "שעות נוספות", אני מנסה כל הזמן לבחון שכל הילדים בסדר.

"תרגעי, בכל משפחה, יש איזה זעזוע קטן כשתינוק נולד, זה בסדר וטבעי. כל ילד מחפש את מקומו החדש ובוחן את היחס של ההורים כלפיו. לא כל התנהגות חריגה היא בגלל שיש להם אח נכה מאה אחוז... שוב רבונו של עולם, תעזור לי להרגיע את המצפון, לחיות רגוע, לשדר לילדים שמחה על התינוקת שנולדה".

החיוך נמצא בקביעות על שפתי, בזמנים שאינני עייפה. בפעמים שאני מרגישה חוסר כוחות אני לא שוכחת שיש מישהו שם למעלה שמסתכל עלי ורק מחכה שאבקש ממנו עזרה.

ומתרוממים שוב מחדש, משנים את המחשבות לטובה, יודעים שזו תקופה קשה שתחלוף, ובידיים שלי לעשותה תקופה דיכאונית או מאושרת ומלאת הודיה והלל לריבונו של עולם.

השבוע משהו כאב לאיתן מיכאל והוא הוציא קולות של בכי ללא הפסקה. הלב שלנו נשבר לראותו כך, עיניו מבקשות שנבין אותו, שנעזור לנו, אך אנו היינו חסרי אונים, "אוי ריבונו של עולם איזה ניסיון קשה זה. לראות את ילדך סובל ואין ביכולתי לעזור לו".

ואז הלל מתעוררת ודורשת את שלה. והניגודיות הזאת שוב מרעידה את הלב, מעצימה את הנס הזה של תינוקת בת שבועיים שיודעת בדיוק מה היא רוצה ותצרח עד שתקבל את שלה.

לקחתי גם אותה על הידיים, ברוך ה' שיש לנו שתי ידיים ושני רגליים. שניהם יושבים עלי. ואני לוחשת לאיתן מיכאל באוזן כמה אני אוהבת אותו, כמה אני שמחה שיש לי אותו, מחבקת חזק חזק, נותנת לו להרגיש את הלל המתוקה, שינשום את הריח שלה, ריח של משהו חדש בעולם.

והוא מחייך.

ואז גם אני מאושרת.

מודה לה' שיש לי מה לחבק, שהוא מתקדם אלינו לאט לאט, שהוא חש שיש משהו חדש במשפחה שמעצים אותנו, ושאהבה שלנו אליו חלילה לא התמעטה.

"תודה ריבונו של עולם על הכוח שאתה נוסך בי, תודה על שאתה תמיד נמצא שם בשבילי, מקווה להמשיך לעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר".

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co