במקום שאין מילים

מהן הסיבות שמביאות לעלייה בהתאבדויות של בני נוער בשנים האחרונות, וכיצד מזהים ומטפלים. ד"ר אבולעפיה: פחות לדבר, יותר להקשיב

ד"ר מיכאל אבולעפיה , י"ד בטבת תשע"ה

אין מקום לדיבורים אבדניים
אין מקום לדיבורים אבדניים
צילום: פנימה

בעשר השנים האחרונות חלה עלייה של 200 אחוזים בנתוני האובדנות בקרב בני נוער.

זהו אחד הנושאים הקשים ביותר להסבר, כי הרי מדובר בשימוש במילים במקום שבו אין מילים. על מנת שנדע לטפל בכך טוב יותר, עלינו להתבונן בסיבות שמביאות בני נוער להתאבד.

לא רק המעשה האובדני הוא חשוב, אלא גם האמירות הבלתי פוסקות "בא לי למות", "אני זורק את הכול", "הלוואי שהייתי נדרס בתאונה". אלו אמירות חמורות ביותר אשר מעידות באופן כללי על תופעה שעלינו להכיר, כדי שנדע כיצד לרפא. 

בדור שלנו אפשר לומר הכול, אין גבול למתירנות. מי שמעז לומר לאדם אובדני "אל תדבר על זה בכלל... ספר על הכאב שלך, על הקושי שלך. בוא נצייר אותו או נכתוב עליו שיר, אבל אין מקום לדיבורים אובדניים כאלה" נחשב פרימיטיבי, חסר אחריות ורשע. אבל האמת היא שעלינו ללמוד מהרב שלמה מן ז"ל, שהיה משתיק כל דיבור אובדני והיה מבקש מהאדם לבטא את צערו בצורה אחרת ובכך הציל בני נוער רבים. הנער האובדני דורש שנחיה את עומק צערו. הוא מתאבד לא בגלל שאמרו לו שלא לדבר על זה, אלא בגלל שהוא הרגיש לא מובן. 

באמת אין אפשרות שהאדם ייקח את חייו, משום שעצם החיים אינם שלנו. כי היה רצון עליון שקדם ליצירה שלי, האל הגדול והנורא רצה אותי. וגם הצער שאני חווה עכשיו הוא רק על מנת שאלמד לעשות עם זה משהו. 

ומה עליי לעשות?

עלינו ללמוד להבין שאין כאב אלא על מנת שנלמד לשכלל את המוח הציורי שלנו המקנה לנו תחושה שאנחנו נוכחים, תחושה של קיום. מי שרוצה להתאבד   מרגיש שהוא מת וחושב ליישר במעשה זה את מצבו בעולם לפי מצבו הנפשי. הוא אינו מחובר לגופו, הוא אינו מחובר לחייו. עליו ללמוד להפוך את הסבל לסבלנות, את הכאב לשכלול מוח אב, כלומר לשכלול עולמו הציורי, להפוך את יצר ההרס העצמי ליצירה. 

"אין לי כוח" ו"משעמם לי" גם הם ביטויים שמעידים בדור הזה על ההתרוקנות הציורית. המוח נקרא החיה שבנפש, מוח החכמה. ההצפה של ציורים חיצוניים, למשל על ידי סרטים, משחקי מחשב או גלישה באינטרנט, יחד עם הפינוק הרגשי שנוצר מכך שהילד קיבל דברים מהר מדי לפני שהוא למד לצייר את החסר, כל אלה מובילים להתרוקנות של עולמנו היצירתי. 

הסימן שצריך לעורר אותנו כהורים הוא בדידות חברתית. ילד שאינו מחובר לחבר הוא ילד שאינו מחובר לעצמו. עלינו ללמד את עצמנו ואותו לפתוח את הבית ואת הלב לאדם שונה, ולהרבות במפגשים עם מציאות משתנה. אך יחד עם זאת עלינו ללמוד מחדש להפוך את הלבד ללבדיות בונה. לשבת עם עצמנו, להתבונן בצורה חיובית על החיים, לומר פרקי תהילים בשמחה, לטייל, להתבודד עם ד', אלה הדרכים לפתח את האינטליגנציה הרגשית, כלומר להפוך את החיבור לעצמנו ולד' לחיבור עמוק יותר לעצם החיים ולחברה. 

מה שנותר לנו אם כן הוא לזהות אצל ילדינו את יצר ההרס העצמי, ולהבין שהוא נובע מחוסר מפגש עם חיי הנשמה. למשל, אדם שמאוכזב כי הוא ציפה להתחתן עם אישה מסוימת אך היא עזבה אותו - בולע כדורים. הוא לא הבין שאת עיקר הכלים אנו בונים באמצעות מפגש עם הייסורים. הוא לא האמין שעיקר האור בא מתוך החושך. הוא לא הבין שאין עוד מלבדו וכל מאן דעביד רחמנא לטבא עביד. הוא לא הבין שהסבל הנשמתי שמחכה למי שמעז לשלוח יד בנפשו גדול לאין ערוך מכל צער בעולם הזה. הוא לא הבין שעליו להפוך את האשמה ללקיחת אחריות ואת המרירות לשמחה, על ידי התבוננות חיובית על כל הטוב שד' מרעיף עלינו כל יום. הוא לא הבין שאין ייאוש בעולם כלל, ושכל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

במקרה של נער אובדני יש לפנות לטיפול, ולא לחשוב שהבית יכול לקחת זאת על עצמו. ובכל זאת, כמה טיפים חשובים לטיפול בתופעה. הנער האובדני זקוק בעיקר להקשבה. רק לדעת שמישהו מזדהה עם הכאב שלו - זה כבר מרפא אותו. תנועות נוער, פעילות גופנית, עיסוק ביצירה, חינוך לדחיית סיפוקים, שמחה של ההורים וחיבור זוגי ביניהם, יכולת לדבר על הכול מתוך יראת שמים, כלומר ראייה שהכול מד' יתברך והבנה שאין אדם שד' ברא לשווא - כל אלה דרכים למנוע את התופעה בכלל מלהופיע. כי החיים אינם ניתנים באמת לבחירה. ובחרת בחיים!  

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן