אורית סטרוק
אורית סטרוקצילום: פלאש 90

כיתת ילדים מתעמלת על הדשא, מבוגר עושה מדיטציה, ועוד כמה דמויות צבעוניות שגן סאקר מחבק לתוכו בבוקר ירושלמי חורפי. "כמה שזה קרוב לכנסת וכמה שזה רחוק ממנה, כל הירוק והשלווה הזאת", מתפעלת חברת הכנסת אורית סטרוק, הצועדת לצדי.

"תראי איזה מקום מיוחד, מפגיש את כל הקצוות, את כל טיפוסי האנשים, בדיוק כמו ירושלים". מדי כמה דקות היא תסב את תשומת לבי לעוד טיפוס מעניין שרץ על השבילים, לכול היא תשים לב ותתפעל: "תראי את הרקפת הזאת, איזו יפהפיה. הטבע נותן כוחות". את הטבע היא דוחקת ללו"ז הצפוף שלה בהליכה יומית בשבילי הגן. "ואם תוך כדי הטלפונים וההליכה רואים רקפת, מה יכול להיות יותר טוב מזה?".

מייסדת ועד הילדים

היא נושמת לתוכה את ירושלים. ערש הולדתה שוכן לא רחוק מהכנסת, בשכונת רסקו. אורית (55) גדלה כבת בכורה למשפחת כהן הירושלמית. אביה עורך דין במקצועו ואמה עבדה בתחום ההוראה והייעוץ. הקול הפוליטי בבית היה שמאל מובהק. "אחרי ששת הימים אבא לקח אותנו גם לכותל וגם למחנות הפליטים, להראות לנו את מחיר הכיבוש". כבר בילדותה נבטו זרעים מטרימים של פעילות ציבורית. "בכיתה ג' הקמתי את ועד הילדים של הבניין", היא נזכרת מחויכת. ועד הילדים בראשותה יצא לחלק לעולי רוסיה פרחים ועוגות ולסייע בקליטת עלייה. שנות הנעורים עברו בתיכון היוקרתי שליד האוניברסיטה, וגיל 17 היה נקודת המפנה. אורית צללה כמרבית בני גילה לשאלות של קיום וזהות, אך שלא כמרביתם, לא ויתרה לעצמה על תשובות ברורות גם אם הן דרשו שינוי ותהפוכות.

"לא קיבלתי שום דבר כמובן מאליו", היא מעידה על עצמה. חקירה שכלתנית ודיוני עומק הם מה שהוביל אותה. אחרי טעימות מהעולם החרדי היא הגיעה לבית מדרשו של הרב קוק בתחושת מוחלטות שזהו מקומה. היא בילתה תקופה כבת בית אצל הרב חיים דרוקמן, שם למדה את רזי העולם החדש. הרב דרוקמן היה גם זה שזכה בשליש גן עדן כששידך בין אורית הצעירה לתלמידו אברהם סטרוק, עולה צעיר מצרפת ממוצא אלג'ירי. "את רואה את השביל הזה?" אורית מתיישבת על סלע גדול, "בדיוק פה החלטנו להתחתן".

הזוג הצעיר ראה את שליחותו בתחום החינוך. בתקופת המאבק נגד פינוי ימית הסתובב קצת המצפן, והשליחות נסובה לכיוון ההתיישבות. "שאלנו את עצמנו איפה המקום הכי קשה, והגענו לחברון". סטרוק, שכיום כל כך מזוהה עם הימין, יש"ע ומפעל ההתיישבות, לא נולדה עם תורת ז'בוטינסקי בפה. "המהפך הכי משמעותי שזימנה לי החזרה בתשובה היה שינוי התפיסה הלאומית".

המשפחה, שהלכה והתרחבה עם השנים ל‑11 ילדים, התגלגלה בקרוואנים, עד ביתה הנוכחי בשכונת אברהם אבינו. השנים הראשונות לא היו קלות, לא מבית ולא מחוץ. אברהם למד במחזור הראשון של ישיבת שבי חברון, שהוקמה מאפס. "רצינו לא רק לבנות את חברון, אלא גם את קול התורה בחברון. תחושת השליחות נתנה כוח, הרגשתי שאנחנו עושים מעשה היסטורי". הבית היה מלא תחושת חלוציות, בראשיתיות וצנע. "בעלי למד, ובעצם הייתי אשת אברך. הפסקתי ללמוד במכללה, לא היה מעשי להצליח להגיע אליה מדי יום מחברון. התחלתי לעבוד בכל מה שהזדמן כדי להחזיק את הבית". היא הייתה מטפלת בפעוטון, סרגה כובעים, לימדה שיעורי עזר ולא פסלה עבודות ניקיון. "הייתי מגיעה עם התינוק, שמה אותו בלול של השכנה ומנקה. עשיתי כל מה שאפשר כדי להחזיק איכשהו את הפרנסה, כדי שבעלי יוכל לשבת ללמוד". ההחלטה, אף שהייתה קשה כלכלית, נעשתה בלב שלם.

"אחרי הלידה החמישית אברהם אמר לי: די, עד כאן. את עשית את שלך", והוא נטל את מושכות הפרנסה ונכנס לתחום החינוך. "כאן זכיתי לתקופה הכי יפה שהייתה לי, פשוט להיות בבית". אורית נזכרת בערגה בתקופה שבה יכלה לגדל את הילדים בבית, לטפח כל פינה, לרקום את המרחב המשפחתי. הפרק הזה נגמר במהרה, כשקדרו השמיים באיום לפינוי חברון. נֹעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, דפק אצלה בדלת וגייס אותה בצו 8. "בשנה הראשונה עבדתי בהתנדבות מלאה, בסוף השנה הגזבר אמר לי: עבדת כל כך טוב, שהחלטנו להכפיל לך את המשכורת. אפס כפול...". מאותו הרגע היא נכנסה למסלול אל-חזור שכולו מוקדש לעשייה ציבורית. זה התחיל מפעילות ממוקדת למען חברון, הקמת ארגון זכויות האדם ביש"ע שהגיע להישגים מרשימים, המשך בפעילות חוץ-פרלמנטרית צפופה במסדרונות הכנסת ועד לכהונתה הנוכחית בכנסת. השבוע היא נבחרה על ידי חברי מרכז מפלגתה למקום השלישי ברשימה, מה שימקם אותה במקום ה‑14 ברשימת הבית היהודי לכנסת הבאה.

הפעילות הציבורית נעשית בהחלטה משותפת ומוסכמת בין בני הזוג סטרוק. "יש מחיר משפחתי למסלול שלי", היא מכירה בזה בבירור. החיים המשפחתיים היו נראים אחרת, אבל המטרה החשובה הייתה שווה את זה, היא אומרת. לא קל לגדל 11 ילדים ולנהל בית כשאמא מתרוצצת בוועדות בכנסת, והבית נעזר בכתפיים טובות כמו בנות אולפנה שבאו לעזור. "בטוח שהילדים שלי שילמו מחיר", סטרוק מודה. גם היום היא נקלעת לעתים לדילמות. היא נזכרת באירוע באולפנה של בתה, שהתקיים בדיוק בזמן של הצבעת אי אמון במליאה. סטרוק ניסתה בכל הדרכים לחפש קיזוז. לבסוף יו"ר הקואליציה שחרר אותה, כשהבין את המצוקה של הבת שעלולה להישאר יחידה בלי אם בערב אמהות ובנות. העבודה אמנם נוכחת בבית סטרוק, אבל גם משהו מהבית מנסה לעטוף את הלשכה - תמונות נכדים, עוגיות ביתיות, תחושת אמהיות.

אם שאלתם על השבת, את יום שישי היא משתדלת להקדיש לבנות שחוזרות מהאולפנה, ולא מוותרת על אפיית עוגיות ועוגות. "שליש אוכלים בשבת, שליש אני שולחת עם הילדים לפנימיות, ושליש לוקחת ללשכה לכבד אורחים. אין כמו טעם של הבית". השבת גם לא תיכנס בלי סלט אוראנז - סלט אלג'יראי חריף של פלפלים ועגבניות. "לפחות אני מכינה לבעלי את הסלט האהוב עליו". את הבישולים מהמטבח האלג'יראי היא למדה מסבתו של בעלה, והיא מאושרת על שינוי הסטטוס העדתי. "בהתחלה חששתי איך אתרגל לשנות את נוסח התפילה, אבל מהרגע שהתחלתי בנוסח התפילה הספרדי התאהבתי, הוא התאים הרבה יותר למבנה הנפש שלי. גם אופן התפילה, שכולם מתפללים יחד, החום הזה". פיוטי עדות המזרח מתנגנים גם סביב שולחן השבת וגם תוך כדי ההכנות לשבת.

"למה מכבדים אותי פתאום?"

הענן ניצח את השמש. גשם מרטיב את הטיילת ופולט אותנו למוזיאון ישראל. מהריאיון אורית תיסע לבקר את הוריה, דבר שהיא עושה בקביעות מדי שבוע. "זה מלמד סדרי עדיפויות ופרופורציה, הזדמנות פז להחזיר להורים מעט ממה שהם נתנו לנו כל החיים". שני אחיה גרים בגליל, וכבת הקרובה ביותר היא הופקדה על העזרה להורים במצבי חירום, גם אם זה דורש להפסיק באמצע פגישות וישיבות.

הטיפול האינטנסיבי בהורים בשנה האחרונה עקב נפילה ואשפוז סיעודי, חשף אותה לצרכים המיוחדים של הגיל הזה ולאוכלוסיות הסיעודיות. "הרגשתי שזה חלק מהשליחות הציבורית שלי, ללמוד תוך כדי תנועה מה השטח צריך. המפליא היה שאמא שלי נפלה בדיוק כשסיימתי להעביר בקריאה טרומית חוק לאיסור אפליה מחמת גיל. בנאום שנשאתי במליאה סיפרתי על אמא שלי, בת 80, פעילה ונמרצת שאהבת חייה זה תיאטרון". שנים היא משחקת בקבוצות תיאטרון חובב, שסירב לאפשר לה להמשיך להירשם בגלל גילה. מסיבה דומה בנק מסוים סירב לפתוח לה חשבון. "הסתבר שמבחינה משפטית זה מותר. לכן רציתי לחוקק את החוק הזה. אין לעוול הזה הצדקה, מדובר באנשים חיים, פעילים, שרוצים לעשות כל מה שהם רגילים ואוהבים. תביני שאמא שלי מנהלת יומן עמוס כמוני".

בין הקריאה הטרומית לקריאה הראשונה, האם נפלה. בבית החולים הוחלט להעביר אותה לבית אבות סיעודי. "סיעודי זה לגמור את החיים. כל מה שהיה עד לפני כמה שעות - נגמר. היא תהפוך להיות עוד איזו זקנה שמחליפים לה חיתולים ומאכילים אותה". המשפחה נלחמה שהאם תעבור למחלקת שיקום. "עברנו פרק זמן ארוך וקשה. היו זמנים שהיא איבדה את כוח הרצון, התבלבלה מהתרופות, הרגשתי שאני מאבדת אותה. ב"ה היום היא כבר בבית, מטפלת בעצמה, מבשלת ונוהגת".

אחרי שבירת אגן בגיל כזה - זה נס.

"זה לא רק נס", היא נחרצת, "כל אחד יכול להגיע לזה, אם הוא יקבל את ההזדמנות לשיקום. אסור לשלול את הזכות הזאת מהאנשים האלה". בשבילה זה היה לימוד גדול כנבחרת ציבור. כשהציגה את החוק במליאת הכנסת בפעם השנייה, הקדישה את נאומה לזכות של הקשישים לשיקום ולחזרה לחיים מלאים ואיכותיים. "העבודה אחרת לגמרי כשלומדים את החומר תיאורטית וכשחווים מה זה עושה לאנשים. זה היה אחד החוקים שמאוד התרגשתי כשסיימתי להעביר".

מימים של דלות עד למשרת ח"כית, מה השתנה באורית הפרטית?

"בפעם הראשונה שנכנסתי לכנסת כח"כית, אחרי 20 שנה במסדרונות, נדהמתי מהכבוד שמעולם לא קיבלתי כמותו. כל עובדי הכנסת והסדרנים הרי הכירו אותי ומעולם לא כובדתי ככה. זה מאוד הפריע לי, כמה זה מלאכותי, חיצוני – אני הרי אותו בנאדם, הפלוסים והמינוסים שלי נשארו אותו דבר, אז התואר בלבד השתנה? אני לא אוהבת דברים מזויפים. אבל אז הבנתי שזה דווקא דבר מאוד אמיתי ולא מזויף בכלל. הם לא נותנים את הכבוד לאורית, אלא לכל האנשים שאני מייצגת בכנסת, לכל אותן נשים בנות דמותי: נשות האברכים, האמהות ברוכות הילדים, הנשים שבמו ידיהן בנו לתפארה את ההתיישבות ביהודה ושומרון. ובעצם לא רק לנשים, אלא לכל אותם אנשים שהתורה היא קוד החיים שלהם, שהשותפות הפעילה בתהליך שיבת ציון היא הדרך שלהם, שבחרו בחיים של שליחות מתוך אמונה בערכים של עם ישראל, תורתו וארצו. כשמכבדים אותי בכנסת - מכבדים את כל האנשים האלה, את כל הציבור הזה".

יש מוטו שמנחה אותך?

"יש משפט שהולך איתי בכל הצמתים - מה הקב"ה רוצה ממני עכשיו? זה המצפן. עברתי את זה עכשיו בסיפור הלא קל שהיה במרכז תקומה, בשאלת הפילוג או החיבור. שאלתי את עצמי: אולי אני צריכה עכשיו לוותר על מקומי בכנסת? הרי ויתרתי בחיים על שפע דברים בשביל ערכים שחשובים לי, אז מקסימום לא אהיה בכנסת, כבר היו ויתורים גדולים מאלה. אבל מהפניות אליי הבנתי שמונחת אצלי השאלה האם מותר לי ולציבור לקבל את הנורמה שאין מקום לאישה בכנסת. והבנתי שאסור לי למעול בכל הנשים שאני מייצגת. זה כמובן מצטרף לרעיון המרכזי שהובלתי, שלא נכון לנטוש את הזירה הפנימית של הציונות הדתית בתוך סיעת הבית היהודי", היא אומרת ופניה רציניות.

יוצא לך הרבה להיאנח ככה בעבודה?

"כן, יכול להיות", היא משתתקת, "הרבה עול מונח על הכתפיים. יש אחריות גדולה".

טלפון לבנט בשבת

סטרוק אספה רזומה מרשים בתקופת פעילותה החוץ-פרלמנטרית, לא מעט בתחום הביטחון. בפעילותה בעבר בחברון היא הייתה מופקדת על המגעים עם הדרגים הצבאיים. "הייתי אחראית על הפגישות עם כל קציני הצבא ועל תוכניות הביטחון של היישוב. כמות הידע הביטחוני שעברה תחת עיניי הייתה עצומה". חצי השנה שעשתה בוועדת החוץ והביטחון נפלה בדיוק על החודשים הסוערים של מבצעי 'צוק איתן' ו'שובו אחים'. נזקפים לזכותה שילוב האזרחים בחיפושים, וכן היוזמה להחזרת המחבלים משוחררי עסקת שליט לכלא. על פנייתה הטלפונית לנפתלי בנט, שהתקיימה בשבת, על מנת לקדם את היוזמה האחרונה, ספגה סטרוק ביקורת מגורמים חרדיים, אך גם לא מעט שבחים מרבנים שחיזקו את ידיה על החלטה נכונה גם בהיבט ההלכתי.

"ההשתתפות בוועדת החוץ והביטחון הייתה לי מאוד טבעית, אבל כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה הורמו לא מעט גבות שביטאו 'מה היא עושה פה? גם אישה, גם דוסית, גם מתנחלת, מה היא מבינה בביטחון?'. עם הזמן אנשים בוועדה, גם אם לא החזיקו בדעות כמו שלי, למדו להעריך את הנוכחות שלי שם". וכמו בכל פעם שהיא מציינת משהו טוב על עצמה, אין בה ריח של גאווה. ככל שאני מחפשת אותו נסתר בין המילים, אני מוצאת פשטות גדולה, רחוקה מפופוליזם. בדיוק מה שמקרין המראה שלה. המטפחת, פניה הנקיות מאיפור, חפה מתכשיטים מלבד טבעת נישואין דקה.

רבים התחומים שאת מצטנעת בהם. אחוזים גבוהים מהעשייה שלך לא מתפרסמים, ונחבאים מאור הזרקורים.

"מה שאפשר לפרסם - מתפרסם, והדובר שלי סעדיה גורדצקי עושה עבודה טובה. אבל יש לא מעט נושאים שלא יפורסמו כדי לא לפגוע בהצלחת תהליך. לפעמים אני גם מעדיפה לתת את הקרדיט לשותפים לדרך, כדי שהם ישמחו להמשיך לשתף פעולה", היא אומרת בכנות. "אני תמיד אעדיף את המעשה על פני הפרסום".

סטרוק יודעת היטב שפרסום העשייה הכרחי כדי להיבחר שוב. "ידעתי את זה מהרגע שנכנסתי לכנסת ועוד מתקופת הפעילות החוץ-פרלמנטרית. אבל אם הקב"ה ירצה שאבחר שוב - כנראה שזה יקרה גם אם לא אפרסם את כל מה שאני עושה. ה' גלגל אותי לכאן. לא בחרתי בזה".

אני שואלת את אורית על רגע מיוחד בכנסת, והיא מספרת על טקס יום השואה: "בטקס אמא שלי הדליקה משואה עם הבן שלי והנכדה, הנינה שלה, כשברקע מסופר סיפור ההצלה של משפחתה. כשהקריין ציין כמה נכדים ונינים יש לה היום, איזה רחש עבר בקהל. זה היה זמן קצר לפני שאמא נפלה, ושמחתי שיכולתי לתת לה את הזכות ואת החוויה הזאת".

סטרוק מעידה על כך שהשואה מלווה אותה תמיד בתודעה האחורית. "תמיד אני משווה את מה שיש לנו עכשיו לעומת מה שהיה אז, וזה נותן פרופורציות למה שיש לנו, לזכות העצומה. שמי אורית מלכה על שם סבתי מלכה, שהייתה משוררת וכתבה שירים על השואה במחבוא. אחד השירים עסק ברעב. מתואר שם איך הילדים הרעבים מוצאים ספר בישול, והם יושבים ומתכננים להם ארוחה דמיונית ונהנים ממנה, עד שמגיעה מנת הלחם היומית. גדלתי על סיפור הרעב הזה שאמא שלי עברה. להביא את כל זה לכנסת, ולראות איך ה' זיכה אותנו משואה לתקומה, זו זכות מאוד גדולה".

כשאנחנו מנסות לסכם את תחומי העשייה בקדנציה שהסתיימה, שדולת ארץ ישראל תופסת הרבה מקום, עם 40 ח"כים ששילבו ידיים לעבודה משותפת. השדולה, בראשות סטרוק וח"כ יריב לוין מהליכוד, הובילה מאבק פרלמנטרי וציבורי לבלימת התהליך המדיני של ציפי לבני. אפיק אחר היה קידום חקיקה ושיח ציבורי בנושא ריבונות ישראל ביהודה ושומרון. "לאחרונה התברר שיותר מ‑40 אחוזים מתושבי המדינה תומכים ברעיון הריבונות. אין לי ספק שלפעילות השדולה יש חלק נכבד בהישג התודעתי החשוב הזה".

תחת הכותרת הרעיונית של שוויון זכויות לתושבי יהודה ושומרון, קידמה סטרוק תחילה את החלת חוק עבודת נשים באזורים אלה, ובהמשך את החלת כל חוקי העבודה. במקביל לכך החלה לקדם את חוק הנורמות, אשר קובע שכל חוק שתחוקק הכנסת מכאן ואילך יוחל ביהודה ושומרון באופן אוטומטי בצו אלוף, ולמעשה מקנה לכנסת לראשונה את סמכויות החקיקה באזורים אלה.

הכירו את חוסני, מחבל במשכורת

נושא נוסף שסטרוק קידמה למרכז הדיון הציבורי הוא משכורות המחבלים המשולמות מדי חודש בחודשו על ידי אבו-מאזן. כמאה אלף צפיות נרשמו לנאום שבו פנתה לראש הממשלה מעל בימת הכנסת והציעה לו לערוך היכרות עם חוסני, מחבל ערבי שהשתחרר מהכלא בישראל וחזר לבצע פיגועים משום שחיפש פתרון לבעיות הפרנסה, ומצא אותו על נקלה בטבלת התשלומים המפורסמת שאבו-מאזן משלם למחבלים. היא העלתה את הנושא שוב ושוב גם בדיונים בוועדת הכספים ובוועדת החוץ והביטחון, ומבטיחה להמשיך עד שהממשלה תחליט לשים קץ לתשלומים, שהופכים את הטרור למקצוע המועדף ברשות הפלשתינית.

בעשרות שאילתות, דיונים בוועדות, מכתבים ופגישות, ביצעה סטרוק מעקב שיטתי אחר התנהלות המשטרה, המנהל האזרחי והצבא, באופן שהשפיע לא פעם על החלטותיהם ופעולותיהם. את כל אלה היא מתכננת להעתיק מעתה גם לאזורים אחרים, לאחר שקיבלה לאחרונה החלטה לשים את הפריפריה במרכז. "בסיורים האחרונים שלי בצפון ובדרום, למדתי על הבעיות הקשות באזורים אלה, ועד כמה המאבק עליהם, גם ברמה הלאומית, הוא חשוב וקריטי. אין לי ספק שצריך להשקיע בפריפריה מאמץ פרלמנטרי וממשלתי משמעותי, וקיבלתי על עצמי לעשות זאת", היא מציינת.

בניגוד לתוכניות שלה, היא עסקה הרבה בנושאי דת ומדינה. "אני חושבת שהסיעה היוצאת עלתה על מסלול מאוד נכון בנושא הזה. מה יהיה בקדנציה הבאה - יהיה תלוי בהרכב הסיעה. אני מקווה שהרכב הסיעה הבאה יהיה כמו של היוצאת - מגוון ומאוזן".

מסדר היום שלה לא נפקד גם הנושא החברתי. סטרוק קידמה חוקים להגנה על אוכלוסיות חלשות: קשישים, חולים ונכים סיעודיים. בוועדת החוקה של הכנסת פעלה בשילוב זרועות עם חברות כנסת מהשמאל, ויחד הכניסו שינויים ובלמים משמעותיים בחוקים הנוגעים לזכויות אדם. היא למדה לעומק את הנושא של תרומת כליות מתורמים חיים, ולאחרונה הגישה הצעת חוק בנושא.

"זה הפתיע הרבה אנשים, ואפילו בתוך הסיעה היו שהרימו גבה בכל פעם שעסקתי בנושא חברתי". גם בוועדת החוקה, כשהח"כיות מהשמאל גילו בה פרטנרית אמיתית לכל נושא זכויות אדם, חזר ה"לא ציפינו ממך". "מה לא ציפיתם ממני? אם אני מתנחלת, אז זכויות אדם פחות חשובות לי?", היא תמהה. בד בבד סטרוק הספיקה להתאכזב מהן, כשלא מעט מהן סירבו לחתום בעד החלת זכויות האישה העובדת ביש"ע. מתוך שתי חותמות יחידות, הייתה אחת שהתנתה את חתימתה בכך שהזכויות יוחלו רק על הנשים הפלשתיניות. "קיבלתי שלל תגובות כמו 'זה חשוב, אבל הכיבוש יותר חשוב'. נדהמתי מסדרי העדיפויות העקומים. זה סוג של מוסר כפול, הרי זה עוזר גם לנשים הערביות, אז למה לא לחתום?".

נושא התרבות גם משחק על הבמה שלה. "גדלתי בבית ובבית ספר מאוד תרבותי, שהציב כחובה הליכה להצגה פעם בחודש. צריכים לפתח את התחום הזה בציבור שלנו. יש כוחות טובים, ויש התעוררות שמתרחשת לאחרונה".

הורגלנו להסתער על יעדים מסומנים - חינוך, ביטחון, התיישבות. חסרה המודעות שהתרבות היא המפתח לעיצוב של כל התחומים.

"בעיניי התרבות היא לא רק זה. סליחה, אני אגיד משהו קצת גבוה. התחייה של עם ישראל היא שלמה. זה לא רק לגדל ילדים, לטעת עצים, לסלול כבישים ולהקים צבא ומערכת משפט. תחייה שלמה כוללת גם את עולם הרוח. כמובן שזה לימוד תורה, אבל לא פחות מזה גם שירה, מוזיקה, אמנות ויצירה. הרוח חייבת לפרוח מחדש, במקביל לפריחה הפיזית של הארץ. וכמו שצריך לעזור ליישוב לקום, צריך לעזור גם לתיאטרון לקום. אני באמת מאמינה בזה".

סטרוק קיבלה לאחרונה תעודת הוקרה מהשדולה למען התרבות היהודית. היא חברת הכנסת שהייתה לחלוצה כמעט יחידה לסייע לאמני התרבות היהודית לעלות על המפה. החקיקה למען התרבות עוד באופק.

הרב שהטביע חותם

תחביבים?

"אני אוהבת לטייל ולשמחתי בימים אלה אני נוסעת הרבה. העוזרים שלי כבר יודעים שבאמצע הנסיעה אני מפסיקה לדבר כי אני צריכה רק להסתכל על הנוף". לאחרונה היא נסעה לא מעט כדי לפגוש אישית את כל חברי מרכז האיחוד הלאומי-תקומה, שבחרו בה השבוע. היא התעקשה לבוא אליהם כדי להכיר אותם אחד אחד במרחב הפרטי שלהם. "אני נפעמת. אני פוגשת אנשים גדולים עם עוצמות, אכפתיות, מסירות נפש. כל אחד בתחום שהוא בחר בו. אני יוצאת מכל פגישה כזאת נפעמת, איזו זכות לייצג אנשים כאלה בכנסת. פשוט זכות", היא אומרת את הדברים בכנות עמוקה.

"הדבר השני שאני אוהבת לעשות זה להתפלל במערה. תמיד אהבתי להתפלל שם. בכל המשברים, הפרטיים והציבוריים, תמיד הגעתי לשם. מאז שנכנסתי לכנסת אני מתפללת כל יום במערה". בשש וקצת בבוקר היא מתייצבת בקברי אבות, ורק כך היא פותחת את היום. היא לא מוכנה לוותר על פתיחת הבוקר הזאת, על תחושת הקדושה, המפגש עם עם ישראל לגווניו שחוזר הביתה, להורים ולשורשים. זה מטעין אותה בכוח ליום נוסף של עשייה.

לתחביבים נוספים אין עוד הרבה זמן. לעתים נדירות היא מצליחה למצוא זמן לספר. "האחרון שקראתי היה 'בואי הרוח' של הרב סבתו. דפדפתי בו באקראי, עד שפגשתי בפנים את דמותו של הרב גוטהולד, רב בית הכנסת בקריית יובל, שהיה לו חלק משמעותי בתהליך התשובה שלי". אורית, שעברה עם הוריה לקריית יובל, החליטה ללכת שנה אחת ביום כיפור לבית הכנסת השכונתי. המקום המה מתפללים שאינם שומרי מצוות שבאו לרגל היום הקדוש. השיחה שנשא הרב גוטהולד פנתה בדיוק לקהל הזה. "הוא דיבר בדיוק אליי". המילים שלו לא נתנו לה מנוח, וסייעו לה לחולל את השינוי. "קראתי את הספר עד הסוף, הוקסמתי מדמותו שתוארה בצבעים חיים ועזים, בדיוק כמו שזכרתי".

אורית הוכתרה על ידי לא מעט קולגות מימין ומשמאל כפרלמנטרית חרוצה ומקצועית. היא למדה להשתמש בכלים הפרלמנטריים, ובמקום עימותים היא יוצרת חיבורים ומכפלות כוח. "ההישגים החשובים ביותר שלי בכנסת הושגו באמצעות השדולה או הסיעה", היא אומרת. "אפשר לדרוש ולהשיג הרבה יותר כשאני יודעת שיש מאחוריי 12 או 40 אצבעות".

אחרי כל השיטות, התפילות והמאמצים, יש אישה שנושאת על כתפיה עול ציבור גדול באהבה. "כשאני יוצאת מהכנסת מדי לילה - לעתים קרובות הרכב היחיד בחניה הוא הרכב שלי". היא תתעטף בשל הצמר הגדול, תאסוף לידיה ערימת קלסרים ותיכנס לרכב שיפליג בחושך להרי חברון, הביתה, עד הבוקר הבא.

[email protected]