בעוז וגאו''ן נשארים על המפה

לגבעת עוז וגאו"ן שהוקמה לזכר שלושת הנערים החטופים מגיעים מתנדבים מכל קשת העם. הצצה אל המקום שמלמד מהי ציונות גם בשנות האלפיים

מרדכי יורבצקי- מגזין עולם קטן , כ"ט בטבת תשע"ה

גבעת עוז וגאו''ן
גבעת עוז וגאו''ן
צילום: מערכת עולם קטן

"נפתח בשאלה המתבקשת: מדוע חטפו את הנערים דווקא מהטרמפיאדה הזו, ודווקא בתאריך ובשעה האלו? התשובה לכך פשוטה מאוד לדעתי. מה שהמחבלים רצו זה לומר לכל הנוער, ובפרט לנוער בגוש עציון, 'לא משנה איפה תהיו, לפני החופש הגדול, כשכולם תופסים טרמפים, אנחנו נשיג אתכם'. זו הייתה האמירה שלהם".

את הדברים הללו אומר אלישיב קמחי (24), אחד השותפים המרכזיים בהקמת גבעת 'עוז וגאו"ן', הסמוכה לצומת גוש עציון. הגבעה היא למעשה חלקת יער מישורית שהפכה לשמורת טבע יפהפייה לזכרם של גלעד, אייל, ונפתלי הי"ד, ואלישיב משמש אחראי העבודה והשמירה עליה.

תשובה ציונית לחטיפה

אנחנו חוזרים חצי שנה אחורה, אל אותם ח"י הימים שבהם קיווה העם כולו וחיכה שהנערים יחזרו לחיים ולשלום. כבר בתקופת אי הוודאות היה אלישיב מעורב מאוד בחיפושים באזור גוש עציון, מטעם הצבא.

"בימי התקווה שוחחנו, בשיתוף עם המועצה האזורית, החברים מארגון 'נשים בירוק', 'אשתי, אני וקבענו שלא משנה מה תהיה התוצאה הסופית, אנו חייבים לתת תשובה ציונית לחטיפה, להכריז שאנחנו לא שותקים ולא ממשיכים כרגיל. אז כשקיבלנו את ההודעה העצובה על מציאת גופות הנערים הי"ד, הגענו למסקנה שחובה לתת תשובה לכעס שלנו ושל עם ישראל כולו, והחלטנו שהכי כדאי וראוי לתעל את התסכול והכעס – לבניית יישוב חדש בארץ ישראל.
באותו לילה איום שבו נמצאו הנערים הי"ד, החלטנו שעולים ועושים מעשה, ויצאנו להקים את הגבעה
."

זו הייתה התשובה המידית לרצח. מה עם האבל?

"ודאי שהיה אבל, אנחנו עדיין באבל. המקום הזה הוא כלל לא במקומם והוא לא מנחם אותנו כלל ועיקר. השמורה החדשה לא שווה שלושה אחים, ומצד שני, לא כל מקום חדש שמוקם בארץ צריך להגיע בעקבות רצח. כמו שאמרתי, מתוך האבל והתסכול אנשים רוצים לפעול ולעשות משהו, לא להרגיש חסרי אונים".

כל ההתחלות קשות

"כשהגענו אל חלקת היער, לא היה לנו שום מושג למה אנו מצפים. לא ערכנו סיור מוקדם באזור, אך התבייתנו על חלקת היער הריקה המסוימת הזו. מה שלא ידענו הוא שכל חלקת היער שימשה אתר מאגר פסולת ענק של הכפר בית פג'אר, השוכן שני קילומטרים משם. כשהגענו, היינו מזועזעים מכל הזבל והפסולת ששכנו שם בערמות ענק. בגבעה היה מבנה קטן ומוזנח שנקרא 'בית יערן', שהוקם בתקופת הבריטים. הוא שימש בעבר את אנשי הכפר. כולו היה שרוף וישן, וממנו רצינו להתחיל".

איך התחלתם?

"מיד כשהגענו התחלנו לאסוף זבל ולשטוף את המבנה. שוטטתי ביער ונתקלתי בבור מים, שאבתי ממנו מים כמו לפני אלפיים שנה, ובהם השתמשנו כדי לנקות את המבנה".

מפה לשם כבר הגיע הבוקר, יום חמישי. אלישיב והמשפחות הנוספות הזמינו המון אנשים וערכו תפילת שחרית ברוב עם. אלישיב הביא ספר תורה מחברים שגרים בסביבה. "הייתה תפילה טעונה וחזקה מאוד, מתוך האבל שתקף את כולם. אנשים התחילו להתקבץ סביב היער וניסו למצוא בו מקור נחמה", הוא מספר. לאחר התפילה, אלישיב נסע אל המחסן של 'נשים בירוק', הביא את כל כלי העבודה והציוד והחלה עבודה מסיבית בניסיון להתחיל להפוך את חלקת האדמה הזו למשהו נורמלי.

"אשתי, אני ובתי נמצאים כאן מאותו יום של האירוע, כל הזמן - יום כיפור, סוכות, ראש השנה. אנחנו מתגוררים באוהל גדול ומחומם שבנינו במו ידינו וזהו ביתנו. אנחנו גרים פה באופן קבע כדי לשמור על היער מבני דודינו מהכפרים הסמוכים, משום שהם מחכים לשעה שלא תהיה פה נפש חיה, וההמשך ברור. אני נמצא בקשר הדוק עם הצבא, יש ברשותי נשק וכל מה שצריך. פרט למשפחתי, נמצאים עמנו עוד שלושה רווקים שמתגוררים בגבעה ומראים נוכחות. המטרה היא לא להיות מבודדים. המטרה היא שידעו על המקום הזה ויבואו כמה שיותר לראות ולהיות חלק מהדבר הענק הזה".

לשם עבודה מסודרת, אלישיב הכין מערך של משימות וחלוקה לגזרות, ומיד עם בוקר התחילו כל האנשים שהיו שם לעבוד קשה מאוד. "אני טיפוס של צבא ואני אוהב מאוד סדר צבאי", מוסיף אלישיב בחיוך.

בהתחלה, מנו העובדים בגבעה עשרה עד חמישה עשר חבר'ה בלבד. כדי להעצים את המלאכה, פרסמו אלישיב וחבריו באינטרנט את המענה לרצח בדמות הקמת שמורה בגבעה, ומיד נרתמו המוני אנשים לעזור, עד שבשבועות הראשונים של העבודה, היו בגבעה יותר מ-150 מתנדבים ביום. "
אף פעם לא הייתה שבת שהיו בה פחות מחמישים איש בגבעה, ואפילו משפחת פרנקל שהו במחיצתנו באחת השבתות.
תושבי היישובים הסמוכים מגיעים כדי להתפלל אתנו ואוכלים עמנו את סעודות השבת".

המתנדבים בעוז וגאו''ן מערכת עולם קטן

המיזם החברתי הגדול של הקיץ

אלישיב מגדיר את הקמתה של שמורת הטבע 'מיזם חברתי', ולא רק פעולת הנצחה לזכרם של הנערים. "כשסגרנו מאה ימים בגבעה, הגענו למצב שעברו בגבעה יותר משנים-עשר אלף אנשים. כמות ענקית. אז הגעתי למסקנה שהקמנו את המיזם החברתי הגדול ביותר שהיה בקיץ. הצלחנו לשלב כל כך הרבה אנשים מכל קצות הקשת החברתיות. זה היה דבר מאחד ומיוחד מאוד".

בתקופת המלחמה גם אנשי הגבעה, כמו כל עם ישראל, אספו ושלחו ציוד ואוכל לחיילים. "יום אחד, עבדנו כמה אנשים, מתחנו כבלים וסידרנו משהו. לפתע הגיע רכב צבאי ועליו כמה מילואימניקים מאובקים. הם הוציאו ארגזי תחמושת מהרכב והסתלקו, לא לפני ששיבחו אותנו על 'מלאכת הקודש' שאנו עושים. פתחתי את הארגזים ולהפתעתי הרבה גיליתי שהם מלאים אוכל וחטיפים, ממש דברים דומים לאותם מוצרים ששלחנו לחיילים באותה התקופה.כשהבנתי מה קורה, מיד רצתי אחריהם. הם כבר עלו לג'יפ והחלו לנסוע, ואני שאלתי אותם מדוע הביאו את הדברים הללו. הם ענו לי שהם שמעו עלינו בחדשות, הם בדרך הביתה מהדרום ל-24 שעות והם לא יכלו שלא לעצור להביא לנו דברים ולהוקיר את פועלנו", מסכם אלישיב בהתרגשות. "אני הרגשתי שזו הייתה ממש סגירת מעגל של הקיץ".

"לי יש חלק בארץ ישראל"
הדבר שהכי נוטע בך עמוק מהי ארץ ישראל באמת, הוא רק ההרגשה כשיורד לך דם מהידיים, כולך מזיע והרוח משגעת אותך. רק אז אתה יודע באמת מה זו ארץ ישראל

אלישיב, שכבר חמישה חודשים נמצא יחד עם משפחתו בגבעת עוז וגאו"ן יום יום, מספר לי על העשייה היומיומית בגבעה. "רק היום היו פה ארבע קבוצות ממוסדות שונים. ישנן קבוצות קבועות שהתארגנו כקבוצה מאותו מוסד, הן קובעות אתי ומגיעות כל שבוע ויש להן משימה שנתית בגבעה. לדוגמה, רק היום הגיעו אל הגבעה מדרשת הרובע, אולפנת קריית-משה וישיבת נווה-שמואל. הכול נוער", הוא מדגיש.

"המקום הזה יהפוך להיות אתר תיירותי, בהובלה של המועצה האזורית גוש עציון וע"י 'נשים בירוק', המִנהל האזרחי והצבא", מצהיר אלישיב.

מדוע הכול נעשה בהתנדבות?

"כל הרעיון של המקום הזה הוא שכל הפיתוח, התחזוקה והעבודה כאן תהיה על ידי מתנדבים. נכון שאפשר להביא לכאן חברה קבלנית, שתרים את העסק ותפריח את השממה. אבל האמת היא שהתהליך והבנייה עצמם הם חלק מהמטרה. כמה אנשים בימינו יכולים להגיד 'אני בניתי את ארץ ישראל'? אנחנו רוצים שלכל אדם ואדם מישראל יהיה חלק במקום הזה, שירגיש שהוא תרם ליישוב הארץ. לא משנה אם הוא ימני, שמאלני, דתי או חילוני".

אלישיב מדגיש את הנקודה של העשייה העצמית והתרומה האישית ליישוב הארץ. "המטרה של כל המקום הזה היא ליישב את הארץ בעצמנו, חד וחלק. אפשר ללמוד במגמת ארץ ישראל ולהתפלל על יישוב הארץ, אבל הדבר שהכי נוטע בך עמוק מהי ארץ ישראל באמת, הוא רק ההרגשה כשיורד לך דם מהידיים, כולך מזיע והרוח משגעת אותך. רק אז אתה יודע באמת מה זו ארץ ישראל ".

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? רכשו עכשיו מנוי למגזין לנוער ''עולם קטן"