חידון התנ"ך העולמי
חידון התנ"ך העולמיארכיון: פלאש 90

כבר שנים שחידון התנ"ך העולמי לנוער גורם לי לזוע בחוסר נוחות על מושבי. בקיאותם המבהילה של חבורת הנערים והנערות מעמתת אותי בכל פעם מחדש עם הבורות שלי בכתבי הקודש.

ידע בסיסי בחומש ובנביאים ראשונים ושרידי ידע מהחומר לבגרות מלפני שלושים שנה - זה פחות או יותר המטען התנ"כי שאני נושאת עמי, ומבחינתי זאת בושה וחרפה. אז מדי פעם אני שומעת שיעור, ומתישהו החלטתי שזה לא עסק והתחלתי ללמוד לפי הסדר, אבל זה פשוט לא הולך. כבר שנה שאני תקועה אי שם בספר שמואל א'.

לכן שמחתי כל כך לקרוא על מיזם 929 ללימוד תנ"ך משותף. בדיוק מה שאני צריכה! פרויקט שידרבן אותי, שייתן לי מסגרת, ובקיצור: מישהו לרוץ איתו. חיפשתי את האתר, נרשמתי כהלכה, ו... אהמ. במחשבה שנייה, אולי עדיף להיתקע בשמואל א'.

רבים וחשובים ממני כבר הספיקו להזדעזע מהמיזם. נסתפק בדבריו של הרב אבינר, שמכנה אותו "תנ"ך בגובה הביוב". גם רבנים שנחשבים ליותר ליברליים פרסמו דברים ברוח דומה.

האמת היא שאני לא מרגישה נוח להעביר ביקורת על אנשים שיוזמים ומשקיעים ומרימים פרויקטים, אבל לפעמים אין ברירה. מיזם לימוד תנ"ך משותף לכל עם ישראל הוא רעיון נהדר, אבל מה שנעשה כאן הוא לא לימוד ולא תנ"ך.

הוא לא לימוד, כי רוב הכותבים לא מנסים ללמוד. הם פשוט שופכים מהקישקעס את מה שיוצא להם, מה שיוצר פרשנות שבמקרה הטוב היא רק רדודה.

והעצוב יותר הוא שלא מדובר בתנ"ך. לפחות לא התנ"ך שאני מכירה. התנ"ך שלי הוא ספר עמוק מני ים, מלא חוכמה אלוקית, ובעיקר קדוש. האתר מפשיט אותו מכל הסגולות האלה, ומשאיר אותנו עם סתם טקסט מקראי. וכיוון שכך, כל אחד מוזמן לעשות בו כבשלו, כולל רמיסה ווירטואלית תחת מגפי האינטלקטואליזם והכפרנות.

יהדות לכ‑ו‑ל‑ם

הנפשות הפועלות מנסות להרגיע אותנו, ומבקשות שנתאזר בסבלנות. אוטוטו עולה לאוויר אתר מיוחד לדתיים, ושם נוכל למצוא את הרב סבתו, במקום את מיכאל הנדלזלץ מעיתון 'הארץ'. שם כנראה גם לא יהיו ציורי עירום, סרטון על בחורות עם חצאיות קצרות שמפזזות עם תנ"ך מהלֵך והפניה לאתר נוצרי כדי להרחיב את אופקי הגולשים. כן, מה ששמעתם. אתר נוצרי מובהק. מי בדיוק מימן את הפרויקט הזה?

צר לי, אבל אותי זה לא מנחם. נחמד שיהיה לנו את הגטו הדוסי שלנו, אולי אני אפילו אזכה להתקדם איתו לספר מלכים, אבל אנחנו לא הסיפור כאן. לנו יש די והותר מסגרות לימוד.

לפי מיטב הבנתי, מטרתו העיקרית של המיזם היא לקרב את הציבור הכללי לתנ"ך. מה שצריך לשאול זה אם האתר הנוכחי עושה את העבודה, או שהוא מרחיק אותו עוד יותר. נכון, התנ"ך הוא של כולם. אנחנו חברה די סובלנית, ואף אחד לא ישרוף את 'מלכים ג'' בכיכר העיר, גם אם מתחשק לו. יש מספיק במות למבקרי וקוטלי התנ"ך, אז למה צריך להאכיל בכוח את הציבור שרוצה בתמימות לדעת את המורשת שלו?

חלק מהמורשת היא גם מדרשי חז"ל ושלל הפרשנים שמאירים את עינינו במשך הדורות. למה למנוע אותם מהמתעניינים? למה לא לשים קישור לשיעורים הנפלאים באתר בית המדרש של 'ערוץ מאיר', למשל? שמעתי שם לאחרונה שיעור של הרב ליאור אנגלמן על י' בטבת. הרב הזכיר שאחד הדברים הקשים שקרו באותו יום היה תרגום התנ"ך ליוונית. עצם הניסיון לצמצם את אינסופיות התורה כדי לכתוב אותה בשפה אחרת ראוי לציון ביום צום. ושם היה מדובר על תרגום של שבעים זקנים יראי שמיים ובהפצת התורה לגויים. אז מה נאמר ומה נצטדק כשמתרגמים את התנ"ך לליצנות חילונית ומפיצים אותה לעמישראל? לגמרי לא בטוח שעם צורת לימוד כזאת, לא עדיף שיישארו בורים.      

יראה אני מבקש

בשמחת תורה השנה, ספר תורה הוכנס לעזרת הנשים בבית הכנסת שלנו. זאת לא הייתה החלטה מושכלת. זאת אפילו לא הייתה יוזמה נשית. כמה גברים נלהבים הופיעו ליד המחיצה, קראו לנשותיהן והציעו להן בספונטניות לקחת סיבוב עם הספר. נשות המניין נענו לאתגר, ורקדו באהבה רבה עם ספר התורה הקטן. הן חיבקו אותו בחום, והעבירו אותו זו לזו כמיטב יכולתן.

כשהגיעו אליי, סירבתי בנימוס, בלי שום קשר לדעותיי הלא מאוד פמיניסטיות ולחשדנות שלי מכל דבר חדש. האמת היא שפשוט פחדתי. או ליתר דיוק, יראתי. מאיפה אני אמורה לדעת איך להחזיק ספר תורה? ומה יהיה אם חלילה אפיל אותו? יש המוני הלכות שמפרטות איך ולמי ומתי מותר לטפל בספר הקדוש הזה, הלכות שאני לא מתמצאת בהן כהוא זה.

מה אומר לכם, חסרה לי היראה בדור שלנו. אפילו כלפי פוליטיקאים, שמעוררים בי הרבה מבוכה בהשתטות התקשורתית שלהם. קל וחומר כלפי תלמידי חכמים, וקל וחומר בן קל וחומר כלפי ספר הספרים שלנו. משחר ילדותנו אנחנו משרישים בנפש את המקום של הכבוד והיראה כלפי התנ"ך - בנשיקה, בטיפול הזהיר. כמה הזדעזענו מהריקוד של הרפורמים עם ספר התורה הפתוח. זה אולי לא פשוט, אבל צריך למצוא את הדרך ללב ההמון בלי להתפשר על הערכים האלה. 

[email protected]