פייגלין בדרכו להר הבית
פייגלין בדרכו להר הביתצילום: יונתן סינדל, פלאש 90

בקצה הרחוב, בבית האחרון בשורה, גרה משפחת פייגלין. האב, חבר הכנסת משה פייגלין, יו"ר חטיבת 'מנהיגות יהודית' ועד לאחרונה חבר ליכוד, הוא דמות מוכרת בציבוריות הישראלית. דמות מוכרת פחות, שלאורך השנים הקפידה לשמור על פרטיותה והתרחקה מאור הזרקורים, היא האישה שאיתו, ציפי פייגלין.

פייגלין מקבלת את פניי בחום. היא ניגשת ללחוץ את ידי, ואי אפשר שלא להבחין במחלת הפרקינסון שתקפה אותה. דיבורה חלש ורפוי. היא צועדת לכיווני ברגליים כבדות, אך למרות מחלתה והקושי הפיזי שעמם היא נאלצת להתמודד, היא משדרת חוסן נפשי מעורר השראה. על השולחן הקטן בסלון מוגשים מאפים מעשה ידיה. עוגיות מסודרות בצלחות עגולות וצבעוניות מפיצות בחלל החדר ריח נעים.

לשיחה מצטרף בנה דוד בן ה‑21, אשר סובל מנכות בעקבות פגיעת ראש קשה בתאונת דרכים שעבר לפני ארבע שנים. גם דוד מלא חיוניות ושמחת חיים, ודבריו מתובלים בהומור. צלקת בולטת בגרונו מעידה על חודשי התרדמת הארוכים שעבר.

דוד מציע לי קפה הפוך ומגיש את הספל החם בידיו הרועדות, מהמטבח אל סלון הבית. הוא פוסע צעד אחר צעד. כוס הקפה ומאפי הבית המונחים לפניי משקפים אולי את כל הסיפור של ציפי ודוד פייגלין. סיפור של נחישות ודבקות בחיים, כנגד כל הסיכויים.

אף מילה על פוליטיקה

את שנות חייה הראשונות עברה ציפי פייגלין (52) בשיקגו שבארצות הברית. פייגלין, בת למשפחת ספרינג, גרה בשכונה שמרבית תושביה היו יהודים. היא נשלחה לבית הספר היהודי המקומי. הוריה ניהלו חנות יודאיקה. כשמלאו לה עשר שנים, החליטו הוריה כי בשלה השעה לעלות ארצה. יחד עם אחיה ואחותה הם החלו במסע ממושך, כשהיעד הסופי הוא ישראל.

"זה היה בשנת 73', לפני המלחמה. העלייה לקחה לנו יותר מחודש וחצי. בהתחלה טסנו להיפרד מסבא, סבתא והדודים בניו-יורק. משם טסנו לאירופה. במרסי עלינו על ספינה של צים שהגיעה עד לנמל חיפה". פייגלין זוכרת את הרגע שבו ראתה לראשונה את קו החוף של ישראל. "התרגשתי מאוד. חבר של אבא שגר בנוה שאנן קיבל אותנו וישנו אצלו בלילה הראשון". בהמשך קבעה המשפחה את ביתה ברחובות.

איך הייתה בשבילך הקליטה בארץ החדשה?

"מבחינת שפה לא הייתה לי בעיה, כי כבר ידעתי לדבר עברית. הקושי היה שאני ואחותי נשלחנו לבית ספר בית יעקב, ובגלל פערי תרבות לא נקלטנו שם כמו שצריך. הרגשנו חריגות בהרבה מובנים. החזקנו מעמד רק שנה ואז עברנו לבית הספר הדתי אמי"ת בעיר". לאחר סיום לימודי התיכון, שירתה פייגלין במשך שנתיים במסגרת השירות הלאומי. "שנה ראשונה הייתי בבית החולים ביקור חולים בתינוקייה ובפגייה, ובשנה השנייה בבית ספר של החינוך המיוחד בבַקעה שבירושלים. אלו היו שנתיים מאוד משמעותיות בחיים שלי".

עם סיום שנת השירות השנייה נישאה למשה פייגלין, בן גילה, אותו הכירה בסניף בני עקיבא המקומי. "התחתנו בקיץ. כזוג צעיר גרנו בהתחלה בירושלים, אחר כך ברחובות, ולפני קרוב לשלושה עשורים עברנו עם שתי הבנות הגדולות שלנו, נעמה ואיילת, לגינות שומרון".

שם נולדו לזוג פייגלין עוד שלושה ילדים: אריה, דוד ואברהם. לפני למעלה משני עשורים יצא בעלה משה למסלול של פעילות ציבורית, עם הקמת תנועת 'זו ארצנו' שנאבקה בהסכמי אוסלו. לאחר מכן הקים את חטיבת מנהיגות יהודית שהשתלבה בליכוד, ובקדנציה האחרונה כיהן כחבר כנסת מטעם המפלגה. הפריימריז שהתקיימו לאחרונה בליכוד הותירו אותו מחוץ למקום ריאלי, אבל פייגלין לא מתכוון לוותר. ציפי מצִִדה מסרבת להתייחס אפילו במילה אחת לדרכו הפוליטית והציבורית של בעלה, וניסיונות לשמוע ממנה תובנות וחוויות בתחום הפוליטי נתקלים בשלילה מוחלטת.

לאורך השנים, מלבד השקעתה הגדולה בגידול הילדים, הייתה פייגלין פעילה נמרצת בתחומים רבים. "תמיד הייתי מלאת אקשן כזאת. פתחתי את בית הקשיש בגינות שומרון. כבר באותה תקופה היו פה כעשרים מבוגרים. התחלנו בקרוואן ועברנו למבנה קבע של מפעל הפיס". בהמשך פתחה וניהלה בביתה חנות כובעים. אך אז, בגיל 35, בהיותה אישה צעירה ואמא לחמישה ילדים, החלו להגיע מגופה איתותים מדאיגים.

"הרגשתי שמשהו לא בסדר. פתאום לא יכולתי להכניס את האצבעות לתוך הנעל. פתאום רציתי לקום והרגל לא הגיבה לי. אלו היו דברים קטנים ומטרידים. הרגשתי שאני מתעייפת נורא בקלות. לפני כן הייתי עובדת כמו שד והרגשתי האטה בקצב. הבנתי שמשהו לא טוב קורה".

יחד עם בעלה משה עברה מרופא אחד למשנהו וקיבלה חוות דעת שונות ומשונות. "כל רופא אמר משהו אחר. בעיה בגידים, קרע בכתף, חוליה בצוואר. הכול אמרו, רק לא פרקינסון". עם הזמן הקושי התגבר.

"אני זוכרת שהלכתי למסיבת בר מצווה שהתקיימה אצל חברים בבית בסוף הרחוב. לקח לי חצי שעה ללכת עד לשם. משה אמר 'עד כאן'. שמענו על איזה רופא מומחה בארצות הברית וטסנו אליו. באותם ימים לא יכולתי להרים את היד ולהזיז את הצוואר. עשו לי שם בדיקת MRI וגילו קרע בגידים בכתף ופריצת דיסק של שתי חוליות בצוואר. חזרנו לארץ במחשבה שזהו, הבעיה אותרה. אבל הקושי הפיזי רק הלך והתגבר".

זה הלחיץ אותך?

"הרגשתי נורא ואיום. לקלף תפוח אדמה בקושי הצלחתי. האמת, מתוך העבודה שלי עם הזקנים בבית הקשיש הכרתי את מחלת הפרקינסון ובתוך תוכי חששתי מזה כל הזמן".

לאבחון הוודאי דחף אותה דווקא רופא השיניים של בנה. "כשדוד היה בן שמונה, הלכתי איתו לרופא שיניים בירושלים. הרופא הסתכל עליי ושאל 'את לא מרגישה טוב?'. עניתי לו שהכול בסדר ואני סובלת מקרע בכתף, אבל הוא התעקש שאני חייבת להיבדק אצל נוירולוג מסוים. הרגעתי אותו שכבר הייתי אצל מומחה ונאמר לי שהכול בסדר. אותו רופא שיניים הבין מיד שמדובר בפרקינסון ולחץ שאני אלך לנוירולוג.

"ישבתי אצל הנוירולוג שעה וחצי, הוא בדק, שאל שאלות ושלח אותי לכמה בדיקות. גם רופא השיניים וגם הנוירולוג לא אמרו לי מילה על החשדות שלהם. כשהגיעו התוצאות אשפזו אותי באיכילוב, וכבר במיון הרופא אמר לי בצורה ישירה: 'גברת, יש לך פרקינסון'. הייתי בסך הכול בת 41 וחטפתי בום רציני".

"יש הרבה על מה להודות"

מחלת הפרקינסון היא מחלה ניוונית של מערכת העצבים הפוגעת בוויסות התנועה בגוף. היא נפוצה בעיקר בגיל מבוגר, ובאה לידי ביטוי ברעד, האטה וירידה בתנועה, קשיחות ונוקשות בשרירי הגוף, כאבים עזים, קושי ניכר בתחילת תנועה והפרעה בשיווי המשקל. בשלב מתקדם של המחלה ההפרעות בתנועתיות השרירים מערבות גם את מנגנון הבליעה והדיבור. "גורמי המחלה לא ידועים", היא מסבירה. "יש את הגורם הגנטי, אבל אין אצלנו היסטוריה משפחתית של פרקינסון. גם הגורם הסביבתי של הרעלה ממתכות או חומרי הדברה לא קשור אליי. אצלי אין סיבה מוגדרת למחלה".

מה מרגישה אישה צעירה, אם לחמישה ילדים, כשמודיעים לה שהיא חולה במחלה חשוכת מרפא?

"לא אשקר, לקחתי את זה בהתחלה מאוד קשה. זו הייתה טלטלה גדולה בחיים שלנו. דאגתי לא להפיץ את זה. רציתי להישאר אנונימית, לא רציתי שהפוקוס יהיה במחלה אלא במי שאני. לא רציתי שיגידו למשה 'איזה מסכן, אשתו חולה'. לאט לאט למדתי להשלים עם זה ולנסות לחיות עם המחלה הכי טוב שאני יכולה".  

ההתמודדות עם מחלתה מהווה מאבק יומיומי עיקש ולא פשוט. יש ימים שבהם היא אינה מסוגלת ללכת, ויש ימים של סבל מכאבים חזקים בכל הגוף. "הכדורים נגד כאבים לא משפיעים עליי, ואני צריכה לחכות בסבלנות שהכאב יעבור. יש שעות שאני זזה יותר מדי ויש רגעים אחרים שאני לא מסוגלת לזוז, אין אצלי אמצע. אני אף פעם לא יודעת מתי זה ייפול עליי ומה יקרה איתי בדקה הבאה". לפני שבועיים הגיעה פייגלין לחתונה של מישהי קרובה. "כל כך רציתי להיות חלק מהשמחה הזאת, אבל פתאום הגוף שלי קפא ולא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים ולרדת מהקלנועית. הכלה נאלצה להגיע עד אליי. זה אכזב אותי".

תעתועי הגוף, משתפת פייגלין, קשים ביותר. רק לאחרונה הסתובבה לה להנאתה בקניון מלחה הירושלמי כשלפתע, תוך כדי הליכה איטית, הרגישה שגופה מסרב לה. "בלי הכנה מוקדמת קפאתי במקום. לא יכולתי להתקדם אפילו צעד אחד או אפילו לזוז הצִדה כדי לא להפריע לעוברים ושבים. עמדתי שם מובכת וחיכיתי שזה יעבור, זה לא היה נעים בכלל. אני בסך הכול אישה צעירה וזה לא קל לקבל את זה, אבל אני משתמשת בהרבה חוש הומור כדי להתמודד. נכון, יש עליות ומורדות וזו עבודה יומיומית, אבל אני מודה מכל הלב על מה שיש".

מודה?

"יש לי כל כך הרבה על מה להודות. הודו לה' כי טוב", היא משיבה בפשטות מדהימה. "יש לי משפחה אוהבת ותומכת, יש קהילה נהדרת, יש לי את דוד. הכוס שלי לגמרי מלאה והיא כבר נשפכת מרוב שהיא מלאה, ולא רק בגלל הרעידות שלי", היא צוחקת.

לפני כשנה צפתה פייגלין בתוכנית 'עובדה' עם אילנה דיין בערוץ 2. התוכנית הציגה את התמודדותו של מתי מילוא אשר חולה במחלת הפרקינסון, ואת החלטתו לשים קץ לחייו מול המצלמות. "ממש התעצבנתי על התוכנית הזאת. זה הרתיח אותי. הם הפכו אותו לגיבור ודיברו בהתפעלות על הבחירה ההירואית שלו למות. זה סיפור גבורה? זה מזעזע", היא אומרת בחוסר השלמה. "גבורה זה מי שבוחר להתמודד למרות שקשה לו, לא מי שבורח מהתמודדות. גבורה זה דוד, שעם כל הקשיים קם בבוקר ועושה הכול עם חיוך. זה נכון שבפרקינסון יש התמודדות עם כאבים וקשיים 24 שעות ביממה, אבל החוכמה היא לקיים את 'ובחרת בחיים', לבחור להתמודד באמת".

שידור התוכנית זעזע את פייגלין עד כדי כך שהתירה לבעלה לשתף את דבר מחלתה מעל דוכן הכנסת. "זה לא היה לי קל להיחשף ככה ברבים, אבל הבנתי שהדברים חייבים להיאמר. משה דיבר על המחלה כי זו הייתה אמירה שהייתה חייבת להישמע. גבורה היא הבחירה בחיים ובהתמודדות ולא במוות", היא משתתקת לרגע.

"אני נאבקת כמעט על כל דבר, גם על דברים שלאחרים נראים טריוויאליים כמו ללכת, להתכופף, לדבר. אבל אני בוחרת לא להתייאש. זה היה לי הכי קל להרים ידיים. אני זוכרת ששבוע אחרי תאונת הדרכים של דוד הלכו לרבי דוד אבוחצירא מנהריה לקבל ברכה והוא אמר: 'דוד עוד ירקוד בשמחה, אבל האמא צריכה להיות בשמחה'. כשסיפרו לי את זה, לא הבנתי איך הוא מצפה שאני אהיה בשמחה כשהבן שלי שוכב לו ככה מחוסר הכרה? אבל מאז למדתי ששמחה זה דבר של בחירה פנימית. אני יודעת כל בוקר מחדש: או שאני חיה ובוחרת בשמחה או שאבוד לי, ממש ככה. בבקרים יש לי כאבי תופת. הגוף מאוד נוקשה בבוקר. לוקח לי זמן עד שאני מצליחה להתגבר על זה. אני שוכבת במיטה, מנסה להירגע ואז אני אומרת לעצמי 'יאללה, קומי, תתקלחי, תתלבשי'. לא יעזור כלום, אני לא אשאר בפיג'מה לעולם. אני לא נותנת לעצמי הנחות. יש לי אלף תירוצים להישאר במיטה ולרחם על עצמי, אבל אני לא אתן לעצמי לעשות את זה בשום אופן. זו הרבה עבודה עצמית".

לפני שלוש שנים עברה פייגלין ניתוח ראש מיוחד לחולי פרקינסון בניסיון להיאבק במחלתה. הטיפול החדשני מבוסס על האפשרות להפעיל אזורים שונים במוח באמצעות גירוי חשמלי שמסוגל לסייע בהתגברות על הניוון באזורים אלו. בניתוח הושתלו במוחה אלקטרודות מיוחדות, אשר אמורות לגרות באופן מחזורי את תאי המוח ובכך להקל על סימפטומים שונים של המחלה. "השתילו לי בראש שתי אלקטרודות וגם קוצב. אצלי, לצערי, זה לא עבד".

את הבית היא משתדלת בכל כוחה להמשיך ולנהל. עד לפני שנה הסתדרה לגמרי בכוחות עצמה, אך כיום היא נעזרת בעובדת זרה. "כשהיא נכנסה אלינו הביתה זה היה שלב קשה בשבילי. הייתי צריכה לעכל את זה שאני כבר לא מסוגלת לבד. אין מה לעשות, הבנתי שאין ברירה". את מלאכת האפייה והבישול היא מתעקשת להמשיך ולעשות בעצמה. "כשאני במטבח אני עושה בלגן איום ונורא, נופלים לי דברים, נשברים, נשפכים. אבל חשוב לי להמשיך לעשות". 

"לא שמעתי את הרופאים"

וכאילו לא די באתגר הלא פשוט של מחלה חשוכת מרפא, הגיעה התאונה הקשה של הבן דוד ושינתה את חיי המשפחה ללא הכר. התאונה התרחשה לפני ארבע שנים, ביום קיץ, בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים. דוד יצא עם חברו דניאל מהיישוב אלפי מנשה לכיוון קרני שומרון להתנדבות במשמרת בכיבוי אש. לפתע רכב מהנתיב הנגדי ביצע פניית פרסה בקו הפרדה רצוף, ואיים להתנגש חזיתית ברכבם.

הניסיון לחמוק מהפגיעה לא צלח והרכב השני העיף אותם במהירות לשוליים הצרים, שם התנגשו בעוצמה רבה בעמוד התאורה. דוד, שישב לצד הנהג, חטף מכה בראשו ואיבד מיד את הכרתו. "חבר שלי דניאל הציל את החיים שלי", מספר דוד. "הייתי מחוסר הכרה עם שברים בגולגולת ודימום רציני, והוא מיד התחיל לתפקד. הוא פתח דרכי אוויר, דאג שלא אבלע את הלשון. הוא חתך את חגורת הביטחון ופינצ'ר את כרית האוויר. תוך כדי הוא צעק בקשר והזעיק את כוחות ההצלה. אני, למזלי, לא זוכר שום דבר מהתאונה".

באותה העת היו הוריו, ציפי ומשה, ב'אתגרים' - חווה לרכיבה אתגרית לבעלי צרכים מיוחדים בפארק הירקון. תוך כדי הרכיבה קיבל משה טלפון המבשר על התאונה הקשה. "נכנסנו מודאגים למכונית אבל לא היה לנו מושג מה חומרת הפציעה. כל הזמן קיוויתי שדוד יתקשר אליי ויגיד 'אמא, אל תדאגי הכול בסדר'. בדיעבד הסתבר שהיינו יכולים פשוט לפתוח את הרדיו ולהאזין לחדשות, כי שם דיווחו על התאונה ועל המצב האנוש של דוד".

כשהגיעו למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שניידר בפתח תקווה, המתין להם הצוות הרפואי בפנים חמורות סבר. "הם ניגשו אלינו ואמרו שזו פציעת ראש חמורה מאוד, וכנראה דוד לא ישרוד אותה. הם הסכימו לומר שאם הוא יחיה, אז הוא יהיה במצב צמח. אני לא הייתי מוכנה לשמוע את זה בשום אופן. ניגשתי לדוד ולחשתי לו באוזן: 'דוד, אתה פייטר ועכשיו תיתן את הפייט הכי רציני שלך, תילחם בכל הכוח, תראה לכולם מי אתה'. היה ברור לי שהוא יעשה הכול".

למרות ארבע השנים שחלפו מאז, פייגלין עדיין מתקשה לשחזר את אותם רגעים קשים. "רוב הרופאים היו פסימיים, אבל אני לא הסכמתי לשמוע אותם. אולי לא קלטתי את המצב, וזה המזל שלי, כי אחרת נראה לי שלא הייתי עומדת בזה".

במשך שלושה וחצי חודשים שכב דוד בתרדמת. להוריו הוסבר כי הוא מצוי בדרגת החומרה הגבוהה ביותר של תרדמת, אחת בלבד לפני מוות. הוריו לא משו ממיטתו והתעקשו לשהות לצדו 24 שעות ביממה, נצמדים לכל בדל של תקווה. "היה פרופסור שניסה להבהיר לי שדוד במצב צמח ולא יתעורר יותר לעולם, אבל אני לא הייתי מוכנה להקשיב לו. הוא אמר לי 'את יודעת מי אני?'. אמרתי לו 'כן, ובכל זאת אני לא מעוניינת לשמוע את חוות דעתך'. אנשים הסתכלו עליי כעל פסיכית, אבל לא נתתי לאף אחד לדבר איתי על אופציה אחרת, חוץ מזה שדוד יהיה בסדר". לאחר חמישה שבועות, כשהוא עדיין מצוי בתרדמת, הועבר דוד למחלקת שיקום בבית החולים ספרא לילדים בתל השומר.

בערב יום הכיפורים, ממש סמוך לתחילת הצום, התרחש הנס הגדול. "הייתי בבית החולים ומשה היה באותו זמן בבית עם הילדים. פתאום דוד אמר בקול שקט 'שלום'. הייתי בהלם. איזה יום כיפור מאושר זה היה. מאז עד חנוכה הוא לא דיבר, אבל זה היה סימן חיובי בשבילנו. בשבת חנוכה הוא התחיל ללכת ולדבר. זה היה נס בסדר גודל ענק", היא אומרת בהתרגשות. לאחר 11 חודשי אשפוז בתל השומר, שוחרר דוד לביתו. "רק בזכות התפילות של אלפי האנשים אני כאן", מוסיף דוד. "הקב"ה החליט שאני לא אמות, שאני עוד צריך לחיות".

"זה נס עצום וגדול", מציינת פייגלין. "כולנו התפללנו שהוא יחיה, והנה זה קרה נגד כל התחזיות. מצד שני, הפגיעה שלו עדיין קשה. הוא לא חזר לתפקוד שלו. הוא סובל מפגיעת ראש, מנכות ועיוורון בעין אחת, והכאב הכי גדול שלנו הוא ההחמצה, הפספוס", היא אומרת וקולה נשנק. "המצב הרפואי של דוד מורכב. זה לא נתפס איך כלפי חוץ לא רואים את זה אצלו. הוא פייטר", היא אומרת גאה.

"אמא, תחייכי"

קשר עמוק קיים בין פייגלין האם ופייגלין הבן. ההתמודדות היומיומית של שניהם עם אתגרי הגוף והנפש רקמו ביניהם שיח אישי פנימי משלהם. "דוד רגיש מאוד. עם העין האחת שלו הוא רואה יותר ממה שרוב האנשים לא רואים עם שתי עיניים. יש לו ראייה פנימה, ללב. הוא מרגיש מתי קשה לי ומתי אני עצובה, ומנסה בהומור שלו לעודד. הוא לא נותן לי לשקוע, מחבק ואומר 'אמא, אסור להיות עצובים. תחייכי'".

בשנה שעברה התנדב דוד לשירות לאומי בעמותת 'אור ירוק', במסגרתה ביקר במוסדות חינוך, בבסיסי צה"ל ובסדנאות נהיגה מונעת, ושיתף בסיפורו האישי. "הייתי נוסע בכל הארץ. איפה לא הייתי? דיברתי עם האנשים על החשיבות של נהיגה זהירה ועל התוצאות ההרסניות שיש בתאונות דרכים. בערך 15,000 איש שמעו אותי". כיום דוד לומד בקורס תיאטרון ובקורס שיקום מיוחד לנפגעי ראש. "הם מלמדים אותי איך להסתדר בעולם האמיתי", הוא מסביר.

בחודשים הקרובים צפויה שמחה גדולה בבית משפחת פייגלין, לאחר שלפני כשבועיים התארס דוד עם בחירת לבו נטלי. את רעייתו לעתיד הכיר בערב היכרות שערכה עמותת עינבר, הפועלת למען היכרויות בין אנשים בעלי מוגבלויות. הערב נערך לפני כחצי שנה בגוּלה בפתח תקווה.

"בהתחלה לא רציתי ללכת לערב ההיכרות", אומר דוד, "זה היה נראה בזבוז זמן. לא האמנתי שייצא מזה משהו, אבל שם פגשתי את נטלי ומאז שהכרנו אנחנו יחד". פייגלין האם מאושרת מהאירוסין של בנה האהוב: "מסיבת האירוסין של דוד ונטלי הייתה כל כך מרגשת. אחרי כל מה שהוא עבר, לא ייאמן שאנחנו זוכים לרגע המאושר הזה".

גם האב, ח"כ משה פייגלין, נרגש מאירוסי בנו ומהדרך הארוכה שעבר יחד עם רעייתו מאז יום התאונה לפני ארבע שנים, דרך חודשי השיקום ועד לאירוסין. "זו שמחה עצומה", הוא אומר.

במהלך ההתמודדות שלך עם המחלה של רעייתך ציפי והתאונה הקשה של הבן, חווית רגעי שבר?

"לא זכורים לי רגעי שבר. זה בהחלט כואב בצורה בלתי רגילה, זה לא קל, זה לא פשוט, ממש לא, אבל זה אתגר שצריך להתמודד איתו. אני מאמין שהקב"ה לא מנסה מי שאינו יכול לעמוד בניסיון. אני מאמין שאם החבילה הזאת נפלה בחיקך - סימן שאתה מסוגל להתמודד איתה. יש הרבה התמודדויות מורכבות. זו מציאות שהיא קשה מאוד, אבל אין בעולם הזה ייאוש כלל".

איך אתה מצליח לשלב בין עשייה ציבורית אינטנסיבית ובין האתגרים מבית?

"ברור שלדוגמה, בתקופה הראשונה שאחרי התאונה של דוד שמתי את הכול בצד והייתי יחד עם ציפי בבית החולים. יש רגעים ומציאויות שאתה כל כולך עם המשפחה, זה ברור לחלוטין. אבל בהמשך נשאלת השאלה האם אתה נותן למהלך המורכב הזה לעצור הכול ולהסיט אותך מהכיוון שבחרת או שמא אף על פי כן, מתוך אותו ניסיון חיים אישי, אתה בוחר להמשיך הלאה ואולי דווקא בעוצמה גדולה יותר. אני זוכר שבתקופה שדוד היה עדיין מחוסר הכרה, באה אחת הבנות אלינו הביתה וראתה אותי עסוק בתיקון השרשרת של האופניים שלי. היא ממש שמחה לראות אותי באותם ימים קשים מתעסק בדברים הקטנים של החיים ולא מנותק מהכול. ואם בדבר כל כך בנאלי לא ויתרתי, אז בוודאי ובוודאי שעל החיים עצמם אני לא אוותר. בסופו של דבר, זו הבחירה הנכונה לעשות. מציפי ודוד אני שואב כל הזמן כוחות. האתגרים הבריאותיים שהם מתמודדים איתם סביב השעון הם מאוד שוחקים באופן המיידי, אבל גם מאוד מעצימים ודוחפים קדימה".

כעת, לאחר פרישתך מהליכוד, תהיה יותר בבית?

"יכולתי לבחור להרים ידיים ולהרפות, אבל בחרתי בדרך שדורשת ממני אפילו הרבה יותר. זו התשובה שלי גם כאן. בחרתי להקים מסגרת פוליטית חדשה. אני למעשה מתחיל מחדש, אבל ממקום הרבה יותר בשל ומתקדם. זה דורש השקעה עצומה, אנרגיות גדולות והמון זמן".

לאחר שהתבררו התוצאות הלא מחמיאות בליכוד, לא עלתה בך המחשבה "לא רוצים אותי - לא צריך"?

זה יצר הרע שבהחלט קיים, אבל זו לא פריבילגיה שישנה. אם אתה מאמין שיש לך פתרונות לאתגרים שהמדינה ניצבת מולם - אתה לא רשאי לקום וללכת. החיים הם עמוסי אתגרים וכך יש להתייחס אליהם. יחד עם זאת, חשוב לא פחות", מציין פייגלין, "לדעת לראות את הצד השמח שבהם, למצות אותם כמה שאפשר. אני נהנה מהנכדים ומהמשפחה שלי, אוהב לרכוב על אופניים ולהאזין למוזיקה טובה".

[email protected]