בלי איומים

כשהביטוי 'נורא מכול' מפסיק להיות קלישאה. בני נוער שמאיימים בהתאבדות: מתי זו התרעת שווא? ומתי צריכה להידלק נורה אדומה?

ד"ר ברוך כהנא , ח' בשבט תשע"ה

רוב המתאבדים רומזים על כוונתם
רוב המתאבדים רומזים על כוונתם
צילום: פנימה

לפעמים זה באמת קורה, והביטוי "נורא מכול" מפסיק להיות קלישאה. הבזבוז המשווע של חיים, הידיעה שהבחור או הבחורה יכלו לחיות עוד חיים ארוכים, פוריים ומאושרים. המחשבה על נכונותו של המתאבד להותיר אחריו משפחה מרוסקת ופגועה. השכל יודע שדברים כאלה קורים גם במשפחות האוהבות והמשקיעות ביותר, אבל הלב לא תמיד משתכנע, ולא פעם רגשי אשמה מציפים ופוגעים במקומות העמוקים ביותר. מה אפשר לעשות כדי להימנע מהאובדן הזה?

חשוב לזכור שהמתאבד נמצא במצב נפשי אשר מעוות את שיקול דעתו. קשיים רגעיים נראים לו בלתי עבירים והעתיד נראה חסר סיכוי. אפילו הפגיעה במשפחתו אינה נראית לו חמורה כל כך. "אין דבר, הם יתגברו", הוא אומר לעצמו. לפעמים אנשים שנכשלו בניסיון להתאבד אומרים דברים כמו "הייתי משוגע, מה חשבתי לעצמי?". חלקית, זה נכון. לא מדובר במצב נפשי רגיל.

לפעמים המעשה האובדני הוא הפגנתי, והנער אינו רוצה למות אלא לזעוק לעזרה. הסכנה היא שלפעמים מצליחים בכך גם מבלי להתכוון, כי כשמשחקים באש אפשר להישרף באמת. כך או כך, עצם הניסיון הוא מזעזע, ואין צורך לומר כשהוא מתממש.

מה עלינו לדעת?

רוב המתאבדים – אך לא כולם - רומזים על כוונתם לפני מעשה. הם מדברים, מאיימים או משאירים פתק. מצד אחד, לא צריך להיבהל (בהלה גם אינה מועילה, כמובן): רוב המאיימים אינם חולמים לממש את האיום. אבל  מצד שני אסור להקל בכך ראש, שכן רוב מי שהתאבדו רמזו על כוונתם מראש. חשוב גם לזכור שבדרך כלל אנחנו לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות, ולכן אנו נוטים לראות את האיום כאיום סרק. גם אם זה נכון, זוהי טעות להתייחס אליו כך.

לכן חשוב להקשיב למאיים, לא בהיסטריה אלא ברצינות ובהבנה למצוקה שלו; לבקש ממנו לפרט את מצוקתו, ולהבהיר לו שהוא לא לבד, למרות שהוא מרגיש כך; לתמוך ולהבטיח לסייע במה שאפשר; לשאול ישירות אם האיום רציני, ולהבהיר שאנחנו מוכנים לעמוד יחד אתו ולעזור לו, אבל מצפים ממנו להתמודד עם הקושי ולא לברוח ממנו. 

עלינו להסביר לו כמה הוא חשוב בעבורנו. גם אם לא תמיד אנחנו זוכרים לתת לכך ביטוי מפורש, לפעמים כל שנדרש הוא ביטוי מפורש כזה. כמו כן עלינו לבקש ממנו להוציא את ההתאבדות מהלקסיקון: אנחנו בהחלט מקשיבים למצוקה גם בלי איומים כאלה. עלינו לעודד, להבהיר שיש עתיד, גם אם כרגע הוא לא מסוגל לראות אותו. לא להקל ראש בבעיות שהוא מתמודד עמן - בטח לא בסגנון "אתה עוד צעיר, הכול יעבור..." - אלא להבהיר שאנחנו יודעים כמה הבעיה קשה, ומאמינים שאפשר להתמודד עמה. עלינו לעזור לו להבחין בין הבעיה לבין תחושת הייאוש הנלווית אליה - שהיא תמיד שקרית. 
הניסיון מוכיח שאכן אפשר להתמודד עם מצוקות, ואם מצליחים למנוע את המעשה האובדני, בסופו של דבר מצליחים להתגבר גם על המצוקה שהביאה אליו ולמצוא טעם ומשמעות בחיים. הייאוש הוא אכן שקרי!  

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן