בית הספר הוא כרטיס הכניסה לעולם החברתי והכלכלי של התרבות המערבית, מאז שגילו אותו באירופה לפני כמה מאות שנים. אצלנו, בית הספר קיים כבר אלפי שנים מאז תקנת רבי יהושע בן גמלא, שחי בסוף הבית השני (בבא בתרא כא, ב) – תקנה שאפשרה לכולם, ללא יוצא מהכלל, ללמוד תורה בפרט ולרכוש השכלה בכלל.
בית הספר והכיתה הרגילה, כפי שאנו מכירים אותם היום, אינם מותאמים ליכולות ולסגנונות הלמידה של ילדים לקויי למידה וקשב, וממילא הם הופכים להיות מקומות שמציבים מראה שלילית לילד שמתקשה כל כך בהקשבה, בארגון, בסדרי עדיפויות, בקריאה, כתיבה וויסות רגשות.
לאורך הסדרה, ליווינו את הילד עם הלקויות שלב אחר שלב. עברנו משלב הינקות אל הילדות המוקדמת והגענו למפתן בית הספר. אחת ה"מחלות" הנלוות ללקויות הלמידה והקשב היא הפגיעה בביטחון העצמי, וכשהביטחון העצמי נמוך, המעברים בחיים הופכים למעמסה כבדה, במיוחד עבור ילד בן 6 וחסר ניסיון חיים.
המעבר מהגן לבית הספר, מאתגר כל ילד בכמה חזיתות בו זמנית. ממציאות של גן עם 30 ילדים וחצר צנועה, לקמפוס ענק עם בניינים, חצרות ומגרשים ו-400 תלמידים. ממקום גמיש בלוחות הזמנים ובאופי הפעילות, למקום עם לוחות זמנים קשוחים וסדר יום תובעני. ממקום של חוויה ומשחק למקום של רכישת הכתיבה והקריאה. ממקום של תיק קטנטן עם הכריך של ארוחת העשר, למקום עם תיק (כבד) עם ספרים, חוברות, מחברות וקלמר – שדורש כבר יכולת ארגון גבוהה יותר. כל אלו מאתגרים כל ילד הבא בשערי בית הספר.
כשמדובר בילד לקוי למידה וקשב, האתגרים הללו קשים שבעתיים, במיוחד כשיש להתמודד איתם כמכלול.
עצם הנוכחות במקום כה גדול וסוער, ולא כמו ביקור של שעתיים בקניון אלא מידי יום למשך חצי יום ויותר, יכולה לחולל סערה בראשו ובנפשו של הילד. לילד ההיפראקטיבי, זו יכולה להיות סביבה עתירת גירויים שלא תאפשר את השקט הנפשי ללמידה. ילד זה יצטרך הסתגלות ארוכה יותר למעברים שבין השיעור השקט, המובנה ועם נוכחות המבוגר המוכר, לבין ההפסקה הרועשת, רבת האפשרויות וחסרת המבוגר המוכר מהכיתה. כשהצוות החינוכי מודע לקושי הזה, הוא יכול לחשוב על דרכי הירגעות לתלמיד שנמצא אומנם בכיתה, אך ראשו עדיין בהפסקה. למשל, הוא או הם משמשים כעוזרים של המורה בחלוקת דפים, מחיקת הלוח, ניקיון הכיתה ועוד. כך הם עוברים בהדרגה ממצב רועש ופעלתני למצב שקט וסטטי.
לילד הADD המופנם והאיטי זו יכולה להיות סביבה מאיימת ומשתקת. עבורו, ביקור מקדים או שניים בבית הספר בחודש יולי של גן החובה, יכול להרגיע את החששות והחרדות. ביקור זה יתוחם בזמן ויתוכנן בתוכן. אולי כדאי להגיע קודם בזמן שיעור, כשהמסדרונות שקטים ואפשר להתרשם מהמבנה, מהכיתות ומהמגרשים. אחר כך, ניתן להגיע, בהתאם למוכנות של הילד גם להפסקה, ולהציג לילד את בית הספר בזמן סוער יותר. וכשהילד התחיל את בית הספר, זה יכול להיות מורה או בת שירות לאומי שילוו אותו ביציאה להפסקה ויחשפו אותו עוד ועוד למתרחש בה.
המעבר המדורג לכיתה א, כפי שנהוג בבתי הספר, המאפשר כניסה חלקה והסתגלות למקום החדש, אינו פותר את הקושי של ילדים אלו הזקוקים להכלה גבוהה יותר מצד המבוגרים הסובבים אותם. הטמעת הכללים החדשים והכניסה למקצוע ה"תלמידאות", דורשים זמן רב יותר עבור ילדים אלו.
בנוסף, ילדים אלו זקוקים לשיטות המותאמות להם, כדי לבסס את הכללים והדרישות של בית הספר. לכל עניין בתחום הלימודי, יש למצוא שיטה שעובדת עבור הילד. למשל, שיטה להכנת שיעורי הבית: מקום מתאים, זמן טוב, האווירה ברקע (יש ילדים שמוסיקת רקע מאפשרת להם להתרכז!), משך זמן הישיבה האפקטיבי וכו'. או למשל, שיטה להכנת המערכת: מדבקה צבעונית שונה לכל מקצוע, כשבטבלת המערכת המקצוע צבוע באותו הצבע.
התחום החברתי צובר תאוצה בתקופת בית הספר היסודי, אך הילד לקוי הלמידה והקשב עשוי למצוא את עצמו מצויד ב"ארגז כלים" חברתי דל ולא רלוונטי. היכולת להמתין לתורך, לשתף, להביע את רצונותיך במילים ולא באמצעות הידיים והרגליים, היכולת לקלוט את הסיטואציה החברתית ולהגיב אליה מתוך בחירה בין אפשרויות, היכולת לראות את האחר כבעל יכולת, חשיבות ודעה לגיטימית, היכולת להבין את הרעיון המרכזי בבסיסו של דיאלוג או סיטואציה עם הזולת, היכולת להבין קודים חברתיים בלתי מילוליים, לקרוא שפת גוף והבעות פנים – כל אלו לקויים במידה זו או אחרת אצל ילדים אלו.
כשמזהים מצוקה, כשרואים שהתפקוד מתחת לנורמה – זה הזמן לפנות לאבחון. מאבחנים טובים ידעו לזהות את הבעיה ולקרוא לה בשם, ובעיקר להפנות את ההורים למוקדי עזרה שונים. הצוות הטיפולי של בית הספר (יועצת חינוכית, עובדת סוציאלית או פסיכולוגית בית הספר) מחזיק בדרך כלל בכמה כתובות של אנשי מקצוע בתחום האבחון. השתהות באבחון או ביישום המלצותיו רק יעצים את הבעיה וממילא את הקושי להשתייך, לחוות את עצמו כבעל ערך ושווה ערך לחבריו לספסל הלימודים.
אם הילד יקבל בזמן הוראה מתקנת לימודית וחברתית, הוא יוכל לסגור את הפערים ולהשתמש במתנות המיוחדות של הפרעת הקשב (אנרגטיות, סקרנות, להיטות, ספונטאניות, רגישות, נחישות, אבחנה בפרטים ושקיעה מוחלטת בעיסוק) למקסום הישגיו הלימודיים והחברתיים, ואפילו להפוך למנהיג ומוביל בכיתה ובתנועת הנוער.
האהבה של הצוות החינוכי ביחד עם מתן גבולות, התגובות שלהם למעשיו, יכולת ההכלה שלהם אותו וההבנה של הקושי הנוירולוגי העומד בבסיס התנהגותו – הם אלו שיתנו לילד את האפשרות ללמידה, יצירה ותקווה ליישר קו עם בני גילו.