למען השיימינג

תנו לנו שם ומקלדת ונמצא עליכם פרטים עסיסיים ומביכים שהייתם מעדיפים לשכוח. כך מתפקד היום גוגל כמאגר הכפשות מרכזי

יניב חניא- עולם קטן , ט"ו בשבט תשע"ה

מקש מקלדת מחשב Enter
מקש מקלדת מחשב Enter
Office XP

כפי שמערכת הבחירות הנוכחית מצטיירת כעת, כל אחת מהמפלגות, או לפחות כל אחד מהגושים, מחזיק כמה וכמה אנשים שתפקידם לסרוק את האינטרנט עם שמו של כל מועמד (במפלגה המתחרה) ולמצוא כמה שיותר ציטוטים מביכים, אמירות מסכנות או כל זבל אחר שיוכל להכפיש את המועמדים המתחרים.

ה"שיטה" הזו מופעלת, לכאורה, על ידי שני הצדדים כאחד, ובעידן של גוגל וזיכרון אינטרנטי אינסופי, קלה ונוחה לתפעול. רק תן לי שם ומקלדת, וכבר אמצא כמה דברים מביכים בעברו. באופן מפתיע, שני ה"כוחות הלוחמים" מגיבים בזעזוע עמוק (את המילה "הסתה" כבר שמעתם היום?) על מעשיו הנלוזים של הצד האחר, ש(בדיוק כמונו) חופר בארכיונים הגוגליים כדי למצוא רפש להטלה על המועמדים שלנו.

גם אנחנו, צרכני הקמפיינים הללו, מתרגזים מאוד כשמדובר על הכפשת מישהו מהצד "שלנו", ולעומת זאת מגיבים פעמים רבות בתרועות ניצחון כשאמירה "נוראית" במיוחד נשמעת כציטוט מהצד האחר. מלבד העובדה שיש כאן התחמקות מוחלטת מהצגת הצד שלך, הרעיונות והמצע המפלגתי ובריחה לעבודה הקלה מאוד של חיפושים בגוגל, יש כאן משהו נורא ואיום מבחינה יהודית והלכתית.

כמומחה לאינטרנט פוגעני פנו אליי בעבר הרבה מאוד אנשים שסבלו וסובלים מאזכורים שליליים בלתי נשכחים בגוגל, בפייסבוק וכדומה. מספיק שנער צעיר יעשה מעשה שטות או יגיד משהו לא במקום בהפגנה קשה, כדי שזה ייכנס לאתר כלשהו. ואז גוגל סורק את הטקסט, ומציג אותו לגולשים.

ומכיוון שפעמים רבות התוצאות של כלי החיפוש תלויות בהקלקות של הגולשים, נוצר כאן מעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו, כי האנשים, מטבעם, נוטים להקליק שוב ושוב על הקישור ה"עסיסי" כדי לקרוא את הרכילות, מה ש"מקדם את התוצאה" בתוצאות החיפוש (תארו לעצמכם שיש שתי שורות בחיפוש "הרב פלוני" בגוגל, הראשונה עוסקת בתרומה של 7,000 ש"ח שהרב תרם לבית חולים והשנייה עוסקת במעילה של 70 ש"ח שהרב מעל בקופת בית הכנסת שלו.

על מה הייתם מקליקים? מכיוון שרוב האנשים, כמונו, מקליקים על המעילה, האלגוריתם של גוגל מבין שזה הקישור החשוב לגבי "הרב פלוני", וזה יגרום לכך שהתוצאה הזו תופיע במקומות הראשונים בחיפוש, מה שיגרור בתורו עוד הקלקות - ולמעגל קסמים שכדי לשבור אותו יש לפרנס אנשים כמוני... שיעזרו לרב המסכן להשכיח את המקרה הנורא ההוא שהוא עשה בגיל 15, כשבדיוק חזר מטיול כשהוא רעב ושהכסף מזמן הוחזר לקופה יום אחרי, בלי שהכתב ראה).

הכול מתויק לנצח, במקום שאי אפשר למחוק או לשנות אותו, ואצל אנשים שאי אפשר להשיג כדי להתחנן למעט רחמים.

הכוח בידינו

המצב בתחום החמיר כל כך עד שהאיחוד האירופי, שאנחנו בצדק אוהבים לשנוא, חוקק חוק בשם "הזכות להישכח", שמטרתו לאפשר לאנשים לבקש מגוגל להסיר ממנוע החיפוש הפניות וקישורים לא חיוביים שעוסקים בהם, ולחייב את החברה להסיר את התוצאות הללו.

באופן טבעי (ואולי לא), החברה התנגדה לתהליך, ובשלבים מסוימים דחתה יותר מ-60 אחוז מהבקשות "להישכח" - וזאת מלבד הקושי הטכני למלא את הטפסים המדוברים או הצורך בנימוק של כל בקשת הסרה ולו של לינק בודד. זה באמת מטורף. כל אחד מאתנו שצופה בסרטונים של המפלגות בימינו ומלקק את השפתיים, מוזמן לשבת רגע עם עצמו ולחשוב מה היה קורה אילו הוא היה מועמד לאחת מהמפלגות.

האם כל האמירות שלו היו עוברות מסך? האם כל העצומות שחתמת עליהן מגיל 17 תואמות את דעתך היום? האם כל סגירת חדרון כדי לשים שם מייבש כביסה תואמת את החוקים היבשים של הפקידים?
כל אחד מאתנו שצופה בסרטונים של המפלגות בימינו ומלקק את השפתיים, מוזמן לשבת רגע עם עצמו ולחשוב...  
האם גם כל האמירות שלו היו עוברות מסך?
כל אחד מאתנו שצופה בסרטונים של המפלגות בימינו ומלקק את השפתיים, מוזמן לשבת רגע עם עצמו ולחשוב מה היה קורה אילו הוא היה מועמד לאחת מהמפלגות

אולם בנושא הבחירות המתקרבות העניין חמור אף יותר, מכיוון שה"חשיפות" עוסקות פעמים רבות באמירות, בדברים שנאמרו תוך כדי ויכוח פוליטי חם, או במהלך תכניות פוליטיות/ריאליטי מוטרפות שבהן אנשים, מטבע האווירה, נגררים גם לאמירות גסות, משונות או כאלו שלא ממש תואמות את דעתם האמתית.

הרב בניהו ברונר,שאתו התייעצתי לפני כתיבת הדברים, הזכיר לי שהתורה וההלכה אינן מחייבות אנשים על דיבור או אמירות קשות בלבד, ומלבד מקרים מסוימים מאוד אין עונש על אמירות ודיבורים. ההבנה ההלכתית היא, לכאורה, שאנשים אומרים דברים קשים גם מבלי להתכוון אליהם ממש, שאנשים מקצינים, ולא תמיד מתכוונים באמת.

וכן, באופן מפתיע, גם כאשר מדובר באנשי ציבור החוקים של החפץ חיים אמורים לתפוס. גם אם לעתים יש מקום לעמת איש ציבור עם אמירות שליליות שאמר בעבר ולשאול אותו האם הוא עדיין חושב ככה, זה עדיין לא מתיר לתקוף, לבייש, לערוך סרטים ולהפיץ פעם אחרי פעם. כשזה הופך להיות כלי תעמולה מרכזי, זה הופך להיות דוחה.

גם כאן הגויים מקדימים אותנו, והביטוי "שיימינג", בִּיוש אינטרנטי, הוא כבר ביטוי מוכר וידוע בעולם. תופעת ה"שיימינג" ברשת הולכת ותופסת תאוצה, גם במובנים הכלכליים שלה. ואם פעם אפשר היה לומר שזה פשוט כלי בידי האנשים הקטנים להילחם נגד עוולות חמורות, היום ברור שהשיימינג הפך לכלי לא תמים בכלל שעניינו לנצח במלחמה עם היריב. פוליטי, כלכלי או אחר.

אני באמת לא יודע איך הייתי מגיב אילו הייתי מועמד פוליטי שבטוח, באמת ובתמים, שאם היריב שלו ינצח יקיץ הקץ על היקום כולו, על תבל ומלואה, והיה מגיע אליי יועץ פוליטי קטן שמצא ידיעה מסעירה שאותו מועמד מתחרה אכל פעם לפני התפילה... רק לאחרונה למדתי כמה מועמד פוליטי מסונוור מאותן אמירות של אנשים קטנים, ואני בטוח שמפתה לעשות שימוש באמירות הקשות האלה.

לכן, לדעתי, מלבד העובדה שנורא להפוך את זה לשיטה פוליטית של ממש, הרבה מאוד תלוי בנו, הצרכנים. אותם סרטונים פוליטיים קטנים שהחליפו את התעמולה האמתית צריכים לקבל, מאתנו, את הזכות להישכח, ותוך כדי כך להזכיר ליוצריהם שבתוך מהומת הקרב עדיין יש ספרי חוקים והלכה שמחייבים את כולנו, תמיד.

ומכיוון שלא כל הצדדים הלוחמים את מלחמת הסייבר מכבדים את ספרי ההלכה, אנחנו צריכים להיגעל מזה, להזדעזע מההכפשות, להשתגע מיוצרי הסרטונים, לחוש שהכתבים המתנשאים והמצטדקים הם חבורת אנשי חושך ולהפסיק את הטירוף של הביוש הרשתי. כמו כל דבר ברשת, זה תלוי בנו. 

המאמר יתפרסם ב''עולם קטן'' - השבועון הדתי לצעירים, בשבת משפטים

רכשו עכשיו מנוי ל''עולם קטן'' - המגזין לנוער