בשבע מהדורה דיגיטלית

"אילה תברך 'הגומל' בהר הבית"

אבנר ורות, הוריה של אילה שפירא, מספרים על הניסים שמלווים את בתם, דורשים להחמיר את הענישה על מחבלים וחולמים על בת המצווה של אילה

רבקי גולדפינגר , י"ז בשבט תשע"ה

רות שפירא
רות שפירא
צילום: יוני קמפינסקי

מאז הפיגוע בו נפצעה הילדה אילה שפירא, האם רות לא נחה לרגע. היא מתרוצצת בבית החולים תל השומר בין בתה אילה המאושפזת במחלקת ילדים לבעלה אבנר, שעד השבוע היה מאושפז במחלקת כוויות.

בנוסף לכך דואגת שפירא לצורכיהם של ילדיה שנותרו בביתם באל מתן. את זמנה היא מקפידה לחלק בין כל יקיריה, מנסה בכל כוחה להוות משענת.

בני הזוג שפירא מובילים אותי בזריזות במסדרונות הפתלתלים של בית החולים. כשאני מביעה את התפעלותי מהתמצאותם במקום, משיבה שפירא באנחה כי מאז הפיגוע הפך בית החולים לביתה הראשון.

"אילה הכניסה יד לתוך האש"

הפיגוע שבו נפצעו קשה הבת אילה בת ה‑11 והאב אבנר התרחש לפני כחודש וחצי. בקבוק תבערה הושלך לעבר רכבם בדרכם חזרה לביתם בשכונת אל מתן שביישוב מעלה שומרון. עם הגעתה של אילה לבית החולים היא הובהלה בדחיפות למחלקה לטיפול נמרץ. מצבה הוגדר אנוש והרופאים נאבקו על חייה. כיום היא מתאוששת לאִטה. הצוות הרפואי מביע אופטימיות, אך יחד עם זאת מבהיר כי צפוי לה תהליך שיקום ארוך ומורכב.

את השעות הקשות של ערב הפיגוע משחזר אבנר בכאב: "זה היה ביום חמישי בערב. אילה הייתה בחוג העשרה במתמטיקה לילדים מחוננים ונסעתי להחזיר אותה. בדרך חזור, בנקודה מסוימת בכביש שבה אי אפשר לנסוע על יותר מארבעים-חמישים קמ"ש, האטתי. ואז, באלפית השנייה, שמתי לב איך למעלה על הטרסה ניצתה להבה קטנה של אש. מיד הבנתי שמדובר בבקבוק תבערה שמכוון אלינו".

אז מה עושים באותן שניות?

"לא מדובר אפילו בשניות, הייתה לי אולי שנייה אחת שבה יכולתי לנסות להתחמק מהפגיעה. אני זוכר שאמרתי לעצמי 'מהר, שים גז', אבל אחרי רגע היה מעין בום חזק כזה של התלקחות והרכב התחיל לבעור".

הרכב עלה מיד בלהבות. בקושי רב הצליח אבנר לחלץ את עצמו מהאש. מצבה של אילה היה מורכב אפילו יותר, אך בזכות תושייתה הרבה היא הצליחה להימלט מהרכב בעודה בוערת. "מסתבר שבקבוק התבערה התנפץ ונחת בסמוך אליה ולכן הפציעה שלה כל כך קשה. אילה הייתה חגורה בחגורת הבטיחות ולכן לקח לה זמן לצאת מהרכב".

למרות השבועות הממושכים שחלפו, המראות הקשים אינם מרפים מאבנר. מפעם לפעם הם צפים ומחזירים אותו באחת לאותם רגעי זוועה. "יש לי מדי פעם פלשבקים משם. זה לא קל לראות את הבת שלך במצב כזה", הוא אומר. "כשפרצה האש הצלחתי איכשהו לצאת החוצה. בזמן שנטרלתי את הנעילה המרכזית של הדלתות צעקתי לאילה שתשחרר מהר את החגורה, שבנס גדול, למרות האש והחום הכבד, עדיין לא נמסה. אילה הכניסה באומץ גדול את יד ימין שלה לתוך האש, פתחה את החגורה והצליחה לשחרר את עצמה. אני לא יודע כמה שניות לקח לה לצאת, אבל בשבילי זה היה כמו נצח", הוא משתתק. 

כשאילה נחלצה בסופו של דבר מהרכב, היא בערה כולה. אך מבלי לאבד עשתונות, על פי הוראת אביה, היא התגלגלה על החול בניסיון לכבות את הלהבות. אחר כך, בכוחות על-אנושיים, צעדה יחד עם אביה הפצוע לכיוון ביתם. "כאב לה מאוד. היא צרחה מכאבים אבל תפקדה בצורה מעוררת הערכה. אפילו העובדה שהיא הצליחה ללכת ברגל עד ליישוב זה מדהים. זו ילדה עם כוחות נפש לא נורמליים".

באותם רגעים הייתה עסוקה האם רות בהתארגנות שגרתית לארוחת הערב, כשלפתע התקשר בעלה ואמר "זרקו עלינו בקבוק תבערה". "הוא דיבר בלחץ ומיד הבנתי שמדובר במשהו רציני". רות יצרה במהירות קשר עם המוקד ודיווחה על האירוע. לפתע הבחינה בדמויותיהם צועדות במהירות במעלה הכביש. "ראיתי אותם מתקרבים וזה היה נורא. הם הלכו ברגל מהרכב עד הבית, דרך של 300 מטר בערך. הייתה תאורת רחוב חלשה כך שראיתי אותם בחושך מתקרבים לעברי. אילה הייתה עם הידיים לצדדים ופנים שחורות שנראו לי כמו פיח. היא זעקה מכאב. מהחולצה של אבנר עדיין יצא עשן".

רק לאחר שנכנסו לבית המואר התבררה עוצמת הפציעה. "בבית גיליתי שכל הבגדים של אילה היו שרופים לגמרי, ירד לה דם מכל מקום והיא סבלה מכוויות קשות. הכנסתי אותה מיד לאמבטיה ושטפתי אותה במים קרים. אילה סיפרה מה קרה להם לפרטי פרטים. היא גיבורה אמיתית. כל נגיעה בה לוותה בכאבי תופת, אז אפילו לא יכולתי לחבק אותה".

הפגיעות אצל אילה היו קשות. "הידיים, הגוף, קנה הנשימה והוושט שלה נפגעו באורח קשה. חששנו לפגיעה בשמיעה ובראייה. למזלנו מסתבר שהפגיעות באיברים פנימיים הן הפיכות".

"אילה תמצא תשובה לשאלות"

האם פניה של אילה נפגעו?

"זה הדאיג גם אותנו, כי צלקות שנושאים בפנים, במיוחד בנות, זו חריגות בולטת שמביאה עמה התמודדות לא קלה לכל החיים. בערב הפיגוע כשהיא הגיעה הביתה הפנים שלה היו שחורות ומפויחות, ירד לה דם, לא היו לה גבות ולא נשאר אפילו ריס אחד. זה היה נראה רע אבל לא היה ברור מה קורה. ברוך ה', עיקר הפגיעה אצל אילה הוא באזור הלסת והצוואר וזה ניתן לטיפול. השיער שלה, הריסים והגבות כבר צומחים מחדש. אילה ילדה חמודה ויפה".

במהלך האשפוז היא ביקשה מראה כדי להתבונן בעצמה?

"פעם אחת היא ביקשה מראה, אבל זו הייתה מראה שמחוברת לקיר בחדר, כך שלא יכולנו להביא אותה אליה. מאז היא לא ביקשה יותר. ברגע שהיא תבקש אנחנו בוודאי ניתן לה".

רות מספרת כי שגרת החיים שלה ושל משפחתה השתנתה לבלי הכר. "השגרה שונה לגמרי ממה שהיה לנו קודם. כשבן משפחה מאושפז לשבוע-שבועיים זה מכניס את הבית לסחרור, אבל זה עובר. במקרה שלנו מדובר בסיפור ארוך של חודשים באשפוז ואחר כך שיקום של שנים, כך שזו סאגה ארוכה. מדובר בתהליך ארוך מאוד ואני מכינה את עצמי לכך, אבל אנחנו מעדיפים להתמקד במאבק שלנו כאן ועכשיו. להשקיע את הכוחות שיש בניצחונות הקטנים. לדוגמה, הושתל עור על הידיים של אילה ובדיקת הרופאים מלמדת שההשתלות הולכות ונקלטות מצוין, ואנחנו מודים ומאושרים על זה. היא תצטרך עוד ניתוחים וטיפולים, אבל אנחנו ברוך ה' בדרך הנכונה".

האם מאז הפיגוע שאלתם את עצמכם למה זה קרה דווקא לכם?

"בוא נשים דברים בפרופורציות", מבקשת שפירא, "אנחנו לא היהודים הראשונים שנשרפו בגופם בגלל שהם יהודים. הסבים והסבתות שלנו נשרפו במחנות, אבל להם לא היה מי שיגן עליהם, לא היו בתי חולים, ביטוח לאומי ואפילו לא צבא ומשטרה שיתפסו את המפגעים. בדור שלנו צריך להיות מאוד עיוורים כדי לשאול 'למה דווקא אנחנו?'. במקרה הקטן שלנו זכינו לאין סוף ניסים. אם למשל היה לוקח לאילה רק עוד חמש שניות להיחלץ מהרכב, אני לא חושבת שהיינו יושבים כאן היום. אם האחיות הקטנות שלה היו מצטרפות לנסיעה ויושבות חגורות מאחור, זה היה יכול להיגמר באסון גדול בהרבה. אין ספק שזכינו לניסים".

אילה שאלה "למה אני"?

"אילה בגיל שבו החברות שלה לומדות באופן תיאורטי את שאלת 'צדיק ורע לו', והיא מתמודדת עם הסוגיה הזאת באופן מעשי", משיב האב. "היא שאלה אותנו באחד הערבים 'למה זה קרה לי?'. היא ילדה מאוד נבונה ואנחנו ישבנו ושוחחנו איתה על זה בצורה בוגרת ופתוחה. הראינו לה איך מהרגע שהיא יצאה מהרכב הקב"ה רק דואג לה ומשגיח עליה. דיברנו איתה על המשמעות של אירועים שונים בחיים ומה אירוע כזה יכול לומר לנו. אין לנו תשובה חד משמעית ואנחנו לא מתיימרים להיכנס לחשבונות של הקב"ה. זו שאלה אישית-פנימית שעם הזמן אילה תצטרך למצוא את התשובה עליה".

בני הזוג שפירא מתארים את בתם כילדה פיקחית ומלאת חיים, ששוכבת במיטת בית החולים ומתמודדת בגבורה עם כאבים עצומים ושיקום לא פשוט כלל. "אילה התחילה לראות סרטים בטאבלט ולדבר. היא זוכרת כל דקה מאותו ערב אבל היא לא אוהבת לדבר על זה".

"צריך להבין – אנחנו במלחמה"

תפיסת המפגעים שזרקו את בקבוק התבערה בידי כוחות הביטחון אינה מספקת את רות ואבנר שפירא, שקוראים להחמיר את היחס כלפי כל אירועי הביטחון שמתרחשים ברחבי יהודה ושומרון כמעט מדי יום ביומו. "יש כאן מערכה נגד עם ישראל", מציינת שפירא. "זה לא אירוע בודד אלא מלחמה. גם אני חטפתי חודש לפני כן באותה נקודה בדיוק בקבוק תבערה. למזלי יצאתי ללא פגע ורק הרכב נפגע, אבל לא מדובר באירועים בודדים אלא במכלול. אותו טרוריסט שזרק את בקבוק התבערה הוא חייל בתוך צבא גדול. החבר'ה בעזון, הכפר שממנו הוא יצא, גאים בו. ההורים והשכנים שלו רואים בו גיבור. הבעיה לא תיפתר רק אם הוא ייעצר. לצערי, יש בלי סוף חיילים כמוהו וצריך שהאסימון ירד בקרב מקבלי ההחלטות שאנחנו במציאות של מלחמה".

"לא מעניין אותנו מי בפועל זרק את הבקבוק", מבהיר האב. "במקרה שלנו זו היתקלות בשדה קרב. יש לנו אויב שהוא חלק מכפר עוין, שיש לו מטרה מאוד ברורה לסלק אותנו מכאן, והאירוע הזה הוא חלק ממשהו גדול בהרבה. יש להם יעד ברור - שלא נהיה כאן. מצד שני, מדינת ישראל מתייחסת לזה כאילו מדובר במעשה שובבות של נערים. צריך להבין שאלו טרוריסטים. בקבוק תבערה או אבן יכולים להרוג".

שפירא מספרת כי על פיגוע הדקירה באוטובוס בתל אביב שמעה בדיווח רדיו ברשת ב'. "הקריינית אמרה למאזינים: בן מיעוטים דקר עשרה נוסעים. מה זה צריך להיות? הוא לא סתם בן מיעוטים שקם בבוקר והחליט לדקור נוסעים בתחבורה הציבורית. צריך לקרוא לילד בשמו: זה ערבי שדקר עשרה יהודים, נקודה. המינוחים האלו של 'בן מיעוטים' אולי יותר קלים לאוזן, אבל מה לעשות? הדוקר שונא אותנו כי אנחנו יהודים".

לאחרונה פתחה המשפחה קרן תרומות מיוחדת המיועדת לסייע לשיקומה של אילה. "הסיפור שלה מורכב מאוד מבחינה רפואית", מסבירה שפירא. "נכון שהביטוח הלאומי ממש יוצא מגדרו כדי לסייע לנו אבל הריפוי, השיקום והטיפול של אילה ידרשו משאבים רבים שלא את כולם הרשויות מסוגלות להעניק. יש צרכים נוספים, כמו התאמת הבית השכור שלנו לאילה, הכנת חדר טיפול מיוחד בשבילה. אילה תזדקק למיזוג בכל עונות השנה כי לעור מושתל לוקח זמן, אם בכלל, עד שהוא יכול להזיע. יש מכשור מיוחד וביגוד מיוחד שהיא תזדקק להם. זה תהליך ארוך, יקר וכואב, והתרומות יאפשרו להעניק לה החלמה טובה וקלה עד כמה שניתן". 

ביום הולדתה ה‑11 ביקשה אילה כי בבוקר הבת מצווה תעלה עם משפחתה להר הבית ותקיים שם אירוע סביב נושא המקדש. יום בת המצווה אמור לחול בחודש סיוון הקרוב. "החלום שלי", אומרת האם ודמעות בעיניה, "שביום הבת מצווה שלה, אילה תעלה להר ותברך 'הגומל' שם, על הר הבית".

---

את התרומות ניתן להעביר למרכז הצדקה, בנק פאג"י -52, סניף מאה שערים- 184, חשבון: 409701831, עבור קרן אילה - 404. התרומות מוכרות לצרכי מס על פי סעיף 46.

rivki@besheva.co.il