ביקורו של הרצי"ה בישיבת פוניבז'

סיפר דודי הרב אברהם רמר זצ"ל: פעם התכוון מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לנסוע לישיבת פוניבז', כדי לעיין בכתבי דודו זקנו האדר"ת הגנוזים שם. כיוון שהתברר לי שהוא עומד לנסוע לבדו, נתלוויתי אליו. בכניסה (לישיבת פוניבז') אמר לי שלרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' ומייסדה) ישנה זכות גדולה בבניין קריה של תורה, אבל כתם גדול רובץ על הישיבה שתלמידיה ביזו בה שני תלמידי חכמים - את הרב הרצוג זצ"ל ואת הרב אונטרמן זצ"ל (שניהם היו רבנים ראשיים), ותגובת הישיבה לא הייתה מספיק חריפה.

הרב כהנמן קיבל את הרצי"ה בכבוד ובחביבות, אבל אמר לו בוא ניכנס בכניסה צדדית ולא ליד בית המדרש. לאחר מכן הרצי"ה אמר לרב רמר שהוא מבין שהסיבה לכך הייתה כי הוא חשש מבחורים קנאים שעלולים לבזות אותו, והרב כהנמן יצטרך לעמוד במצב לא נעים. והוסיף הרצי"ה, שלמרבה הצער אין לרב כהנמן את הגבורה להעמיד את הבחורים החצופים במקומם.

בצאתו שאלו הרב כהנמן כיצד הוא מתכוון לחזור, וכשהשיב - באוטובוס, אמר לו הרב כהנמן שזמן זה תורה, ושייסע במונית. כשהגענו לתל אביב שאלתיו: וכיצד ניסע? ענה: "מצווה לשמוע דברי חכמים". ונסעו במונית ('גדול שימושה' מח).

מזרעי הפורענות לפירות הבאושים

נדמה שאפשר לומר שזרעי הפורענות של ביזוי תלמידי חכמים וביזוי התורה שנזרעו בשנותיה הראשונות של ישיבת פוניבז', צמחו עתה לפירות באושים נוראים של חילול השם בבית המדרש. במקום שבו ביזו תלמידים את הרבנים הראשיים, שקוטנם הייתה עבה ממותניהם ביגיעת התורה, בידיעתה וביראת שמיים, הגיעו כעת עד להרמת יד וביזוי וגידוף כלפי ראשי הישיבה. בציבור החרדי והדתי מקובל לערוך עצרת תפילה על כל מיני עניינים. זה הנושא הבוער והחשוב ביותר שעליו צריכים להתפלל עתה, וכדי לפותרו צריכים מנהיגי הציבור החרדי לטכס עצה.

כבוד תלמידי חכמים

צריך להסביר: זרע הפורענות אינו בעצם חילוקי הדעות, שכן כך מקובל בעולם התורה שיש דעות שונות שנובעות מהדגשות שונות. אבל הכלל הוא שתלמידי חכמים צריכים לנהוג כבוד זה בזה, ועל ידי כך, מתוך המחלוקות ירבו שלום בעולם. ובמיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שעל תלמידי החכמים שבה נאמר "שמנעימים זה לזה בהלכה... ונוחין זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א, ועיין יבמות סב, ב). ולכך צריך לחנך את התלמידים, שיכבדו תלמידי חכמים. אבל בפוניבז' התרשלו ולא חינכו את תלמידיהם לכך, אלא להפך, בחרו לבזות ולנאץ תלמידי חכמים חשובים בעלי דעות אחרות. על כן אין להתפלא שנגע הריב והמדון הגיע עד לתלמידי חכמים מאותו בית מדרש ומאותה משפחה, עד שאינם מוכנים לקבל על עצמם בית דין מוסכם שיפשר או יכריע ביניהם.

לשמוע לגדולי הדור

בדרך כלל, כאשר מתנהלים ויכוחים בינינו ובין בני הציבור החרדי, אנחנו טוענים בשם התורה הכתובה והמסורה, והם משיבים ש"כך הורו גדולי הדור", ומכיוון שגדולי הדור למדו את הכול ויודעים את הכול והכריעו כך וכך, אין בטענותינו ממש.

פרט לכך שאי אפשר ללמוד כך תורה, ועמדתם מנוגדת לעמדת תלמידי החכמים הגדולים באמת, גם טענתם לא נכונה. הם אינם נאמנים באמת גם לאותם גדולי התורה שלכאורה מקובלים עליהם. הנה יש כאן ויכוח, ואיך ייתכן שציבור שנוהג על פי גדולי התורה לא מוצא פתרון? האם אין בתי דין בישראל? האם תמו פוסקי ההלכה? האם אין אפשרות שזה יברור לו דיין אחד וזה יברור לו דיין אחד ושני הדיינים יבררו שלישי, ויסדירו את המצב כהלכה? ממילא יוצא שמי שקובע הם הבריונים. בתחילה היה נראה כאילו הם מביאים תועלת בוויכוח נגד הרבנים הציונים, ועתה הם שולטים ברחוב החרדי.

דרך ארץ

כמדומה שהתיקון צריך להיות שלם ורחב, תוך הדגשת היחס הראוי לערך שנקרא 'דרך ארץ', וכפי שאמרו חכמים "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג, יז). בכלל דרך ארץ האחריות לפרנסה, כבוד והתחשבות בעניינים שבין אדם לחברו, וכן כבוד והערכה לפועלם המבורך של אנשים שדעותיהם שונות - חיילים, מדענים, חקלאים, עובדי כפיים ומפתחי המשק.

האלימות כלפי יסודות אמונת ישראל ותורתו

בדרך כלל כשאני כותב דברי הסתייגות מהשיטה החרדית בענייני תורה, ארץ ישראל ופרנסה, אני מקבל תגובות רבות מבני הציבור החרדי. רוב הטענות הן שאינני מכיר מספיק את הציבור, ובאמת מתרחשים עתה תהליכי עומק של רבים שלומדים מקצוע ויוצאים לעבודה. וגם היחס לארץ ישראל הוא הרבה יותר חיובי ממה שנראה מדפי העיתונים החרדיים ונשמע מפי דובריהם הרשמיים. הכותבים מציינים שתהליכים אלו זוכים לגיבוי ולתמיכה שקטה של רבנים חשובים. זה כמובן מעודד ומשמח, אבל מדוע התמיכה בכל הדברים הטובים הללו צריכה להיות בחשאי, ואילו האלימות והגידופים כלפי יסודות אמונת ישראל ותורתו הם בגלוי, ובאצטלא של קדושה ויראת שמיים?

יסודות האמונה והתורה שהתכוונתי כאן הם: קדושת העם כולו, כולל השובבים שגם הם נקראים בנים. קדושת הארץ כולה, כפי שמבואר בפרשיות רבות בתורה. ערך מסירות הנפש על יישוב הארץ והגנת העם. בניין העולם ותיקונו כמנהג האבות, כמסופר באריכות בתורה ובחז"ל. כאשר מתנכרים לעיקרי האמונה הללו, ממילא גם לימוד התורה והבנתה בשאר התחומים נפגם.

הביקורת על המנהיגים

הדברים הכואבים שאני כותב כאן אינם מכוונים כנגד המוני היהודים התמימים והטובים, יראי ה' שעוסקים בתורה באהבה ובמסירות, מדקדקים בהלכות ובמנהגים, מקימים משפחות נפלאות באהבה ובנאמנות אין קץ, מתמסרים לגידול משפחות ברוכות בילדים, מהדרים בכיבוד הורים וכו' וכו'. דבריי מכוונים כלפי המנהיגים שמעצבים תפיסת עולם שמנוגדת להדרכת התורה, או שמשתמטים מחובתם להורות את דרך התורה בטענה שאסור לשנות דבר ממה שנהגו בעבר.

הפערים שהתרחבו

צריך להוסיף: הפער בין עמדות התורה ובין אורח חייו של הציבור החרדי הלך וגדל במרוצת השנים. אמנם כבר מתחילה הוויכוח העקרוני היה עמוק ונוקב, אבל בפועל עוד לא נוצר בציבור החרדי הניכור החמור כלפי ערכי התורה היסודיים. כאשר הרצי"ה כיבד את הרב כהנמן זצ"ל וחבריו, הוא כיבד רבנים שהעריכו מאוד את יישוב הארץ ואף את מדינת ישראל במידה כזאת או אחרת. הם התייחסו באופן חיובי לאנשים עובדים שמפרנסים את משפחתם ועוסקים ביישובו של עולם. רוב הציבור החרדי היה עובד לפרנסתו, ורובו גם התגייס לצבא והשתתף במלחמות במסירות נפש. היו להם כמובן טענות קשות וצודקות כלפי מנהיגי המדינה החילוניים, אבל היחס העקרוני ליישובו של עולם היה חיובי. הנה למשל, החזון איש, שגם אנחנו כמובן מעריכים את גדולתו בתורה, אהב מאוד את ארץ ישראל והעריך את מתיישביה עובדי אדמתה. החזון איש גם נהג כבוד כלפי גדולי התורה, כדוגמת הרב קוק והרב משולם ראטה זכר צדיקים לברכה.

דברי תורה צריכים חיזוק

"תנו רבנן, ארבעה צריכים חיזוק ואלו הם: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ" (ברכות לב, ב). על חיזוק דרך ארץ עמדנו. ועתה נעסוק בהתחזקות בתורה.

נוכח התהליכים החיוביים של התקרבות בין הציבור הדתי והמסורתי, יש להתחזק באהבת התורה ובמחויבות לקיומה בשלמות. החלק החיובי שכבר אנו פוגשים הוא התחזקות באהבת התורה, שנובעת מתוך אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, ואחווה ורעות בין יהודים שמוצאים בתורה זהות משותפת.

אולם אין להסתפק בכך. אשרינו שבחר בנו ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים ונתן לנו את תורתו, שרק על ידה ניתן באמת לתקן את העולם, להביא מזור לתחלואיו המוסריים, ולתת מקום לקיומם של כל הערכים החשובים.

צריך שהיעד יהיה ברור: החיבור המבורך בין כל הציבורים צריך להיות גשר למחויבות גוברת והולכת ללימוד התורה ושמירת מצוותיה. כמדומה שאין מסורתי שיתלונן כנגד עמדה זו, ובלבד שלא תהיה שום כפייה, אלא רק מתוך עומק התורה ומתיקותה יתעורר הרצון לקיומה. טעמו וראו כי טוב ה'.

ביקורת על החילוניות

כהמשך לכך, יש צורך לחדד את הביקורת הגלויה נגד החילוניות המתנכרת לזהות הלאומית והתרבות הרוחנית של ישראל. לא כלפי היהודים החילונים הביקורת מופנית, אלא נגד תפיסת העולם החילונית החותרת נגד ערכי היהדות, העם והארץ. אין לנו שום מגמה של כפייה, שכן כל התהפוכות שעברנו בדורות האחרונים נועדו כדי שהרצון לשמור תורה יתעורר מתוך חירות גמורה. אולם כדי שרצון זה יוכל להתעורר, יש צורך בבירור נוקב שכולל עימות רעיוני עם העמדות החילוניות.

חוקי יסוד המדינה היהודית

לשם כך גם ראוי להמשיך ולפעול לקביעת חוקי יסוד שיגדירו את זהותה היהודית של המדינה, ובכלל זה לקבוע בחוק יסוד את ערך לימוד התורה כעניין מרכזי בזהותה ובחזונה של מדינת ישראל. וזאת מתוך אמונה שעל ידי לימוד התורה וליבונה אל מול כל הסוגיות החברתיות והבינלאומיות העומדות על הפרק - נוכל להביא ברכה רבה לעמנו ולעולם כולו.

לתגובות: [email protected]

שאלות ותשובות עם הרב אליעזר מלמד באתר: www.yeshiva.org.il