על חיפושים ומציאות

כל אחד הוא מיוחד. לכל אחד מסלול חיים. אני בוחרת מה שמתאים לי. רעות לוי שמגדלת ילד מיוחד בטור אישי על חיפוש האני.

ריעות לוי , ט"ז בשבט תשע"ה

כל אחד הוא מיוחד
כל אחד הוא מיוחד
צילום: רעות לוי

השבוע טיילתי להנאתי עם הלל המתוקה בשוק רמלה. כל כך הרבה צבעים וגוונים של מוצרים, חפצים, צעקות של מוכרים, אבק שנכנס לעיניים, ערב רב של אנשים.

אני הולכת וחושבת לעצמי כמה בני האדם שונים. יש בשוק בגדים שאין מצב שאני אקנה ואני ממש לא מבינה איך אנשים קונים את הבגדים הללו. מצד שני אנשים יכולים להסתכל עלי ולומר אותו הדבר.

ואז נזכרתי במשוב שכתבה לי אחת המאומנות שלי ובו היא כתבה על אחד הדברים החיוביים שהיו לה בתהליך האימון, "כל הזמן נתת לי הרגשה שהקשיים שלי ממש לא טיפשיים, ושכל דבר קטן שקורה לי  אפשר להצמיח אותו לגדול".

אני כל כך מאמינה שכל אחד הוא מיוחד, לכל אחד יש את מסלול החיים שלו, את הטעם שלו, את מה שהוא אוהב, ואת הקשיים שלו. אין להשוות בין מסלול חיים אחד לשני. כי גם כל אדם מקבל את הכוחות להתמודד עם אותם הקשיים.

כמו שאני בוחרת ללבוש משהו מסוים, סגנון מסוים ואחרת לא, כך כל אחד בוחר כיצד להתמודד עם החיים, ויש לו את הכלים לכך.

ישנו תהליך באימון שבו אנו בוחנים את מהותו של האדם.

לכל אדם יש את האני איתו הוא נולד, לצערנו, בעולם הזה, אנשים רבים לא חיים את האני האמיתי שלהם. הם משווים את עצמם לאחרים, הם מנסים להיות משהו אחר כדי לרצות אחרים ועוד.

לכל אדם יש אמונה שלילית על עצמו. ניקח לדוגמא ילד קטן, ילד שובב, שחי את החיים ולפעמים עושה דברים "מיוחדים". באחת הפעמים שהוא לא הקשיב להורים שלו, הם אמרו לו שהוא ממש שובב, ילד רע. מאותו רגע, הוא יודע שהוא ילד לא טוב, שאינו מקשיב להורים שלו, ומאותו הרגע הוא יתחיל להתנהג אחרת. הוא מקנה לעצמו התנהגות חדשה,  הוא יקנה לעצמו הרגלים שמפצים על מה שהוא עשה, יפעל לפי דפוסים מפצים, כדי לא להיות "הילד הרע". בעצם, הוא יוצר לעצמו תדמית חדשה שהיא איננה ההוויה האמיתית שלו. הוא לא מי שהוא, הוא כבר מישהו אחר שמנסה לפצות, לרצות.

חשוב שכל אדם יזהה את דפוס הפיצוי שלו. האם הוא משרת אותי. האם אני מתנהגת לפי איך שאני באמת או כדי לפצות על משהו בחיים, כדי לרצות אחרים?

האם אני אמיתית? האם אני הולכת בשוק ובוחרת מה שבאמת אני אוהבת או מה יגידו על מה שאני אקנה עכשיו? האם באמת אני בן אדם ציני או שאני צינית כדי למשוך תשומת לב? האם אני בדרן באמת?

מתי הדפוס הזה משרת אותי? האם הוא הורס או מקדם?

אני מרגישה מאז הגירושים שעברתי ומאז התאונה שאני מאוד מודעת לדפוסים המפצים שלי, ולכן כמעט ואין לי.

כשעצוב לי אני בוכה. כשאני חזקה, כולם רואים את זה. אני לא מתביישת לומר כשקשה לי. אני חיה את ההוויה האמיתית שלי. אני כל הזמן בוחנת את עצמי מי אני, מדוע קיבלתי את "המכות" האלה, מה התפקיד שלי בעולם. ברור שיש לי עוד עבודה רבה, ייתכן וישנם דברים שאני פועלת אותם מתוך הרגל מפצה, כי אמרו לי משהו, כי אני רוצה להישמע טוב בעיני אחרים ועוד, אז התפקיד שלי הוא לגלות אותם ולייעל אותם לדברים טובים.

לפעמים אני מנסה לראות את מצבנו בעיניים של אחרים, הקושי עצום. היום היינו בפגישה עם האחת המטפלות שלו בגן והראנו לו סרטון מלפני התאונה, איך הוא רוקד ושמח. לא עברו שתי שניות והיא פרצה בבכי. וכמובן אנחנו ביחד איתה...

אבל לאחר הבכי התעשתנו וביחד איתה מנינו את ההתקדמות שלו, את התקווה שיש לנו שהוא יחזור לתפקוד מלא.

הרגשתי שזאת אני, יודעת לבכות אבל מהר מאוד יודעת גם לתעל את הבכי ולחשוב חיובי.

צחקתי לי בלב שאני מקנאה בהורים של הילדים בגן שלו, אמנם הם ילדים מיוחדים, אך מתקשרים עם הסביבה, לאן הגענו...

אבל מצד שני, הקב"ה יודע בדיוק מה מתאים לכל אחד, מהי ההוויה האמיתית של כל אחד, איזה ניסיון מתאים לכל אחד, ולי הוא נותן מכות קשות, אך עם קרן אור בקצה המנהרה.

החיים שלי הם כמו השוק, מלאי צבעים, ריגושים, צעקות, קריאות, ואני פוסעת בהם ובוחרת את מה שמתאים לי.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.