האם אני מאושרת?

כמה פעמים אנו פוגשים אנשים מתוסכלים שאינם מגשימים את עצמם, שאינם מנצלים את כישרונותיהם? ריעות לוי בטור על מדד האושר.

ריעות לוי , כ"ג בשבט תשע"ה

איתן מיכאל
איתן מיכאל
צילום: ריעות לוי

השבוע הייתי בהצגה של שליחת חב"ד בקטמנדו. חני ליפשיץ פותחת את ההצגה במונולוג קצר בו היא מתארת כמה היא בת מזל ואישה מאושרת בכך שהיא מצליחה להגשים הרבה מחלומותיה.

ישבתי וחשבתי האם גם אני אישה בת מזל? האם גם אני מאושרת? מהו המדד לאושר?

ואז נזכרתי במשפט שאני מעבירה למתאמנות שלי: מודעות לחוזקות/ כישרונות + עשייה/ הגשמה = אושר

תמיד אומרים: העיקר הבריאות. זה נכון, מי כמוני יודעת, אך יש מדד נוסף לאושר, להיות מודע ליכולות ולכשרונות שלך ולפתח אותם, להגשים אותם, כך האדם יהיה מאושר.

כמה פעמים יוצא לנו לפגוש אנשים מתוסכלים שאינם מגשימים את עצמם, שתקועים בחיים, שמודעים לכשרונות שלהם אך אינם עושים איתם דבר ולכן אינם מאושרים?

אז חשבתי לעצמי שאם ההגדרה לברת מזל היא הגשמת חלומות ומיצוי עצמי, ב"ה אני במקום הנכון. יש לי עוד שאיפות וחלומות להגשים, אבל אני יודעת שלכל דבר יש את הזמן שלו בחיים, וכרגע אני צריכה להשקיע את מלוא כוחותיי בגידול הילדים ובשיקום של איתן מיכאל המתוק.

אבל חשוב מאוד שכל אדם ישב עם עצמו וידמיין לו את תמונת העתיד שלו. יכתוב חזון, מה אני רוצה לעשות בחיים שלי.

כך אנו עושים גם באימון, לאחר מפגשים רבים של גילוי החוזקות, אנו מדמיינות את העתיד, מציירות אותו, משלבות בו את החוזקות שבנו, מאמינות שנצליח להגשים את החלומות שלנו, מאמינות בעצמנו.

באימון מאמינים שכאשר יש לאדם למה לקום בבוקר, הוא מאושר, יש לו ייעוד, יש לו מקום להתפתח ולהתקדם, זה נותן המון כח לאדם.

אני זוכרת שכאשר נסענו באמבולנס לבית החולים לאחר התאונה, הרגשתי כיצד הלב שלי כואב, ממש הרגשתי כאב פיזי בלב, החזקתי את הלב כמה שיכולתי והתחננתי לבורא העולם שלא ייקח אותי עכשיו אליו. הרגשתי ממש בידיים שלו.  אם כל איבר אחר בגוף נפגע, אפשר לעצור את הדם ולנסות לרפא את אותו המקום, אך על הלב אין שליטה, הוא בידיו של בורא העולם.

שמעתי מאחור את צעקות החובשים: להוסיף חמצן, להכין כבר את חדר הטראומה, המצב קשה, פגיעת ראש קשה. ובמכשיר הקשר אני שומעת דיווחים על גבר שעוד לכוד ברכב עם פגיעת ראש קשה, שצריך לנסר את הרכב כדי להוציאו, שחייבים פינוי מיידי. (ברוך ה' בעלי נפגע קל יחסית רק ברגל)

ואני נושאת עיני למרום ואומרת לאבא שבשמיים שזה לא הזמן, יש לי עוד הרבה מה לעשות פה בעולם, ועכשיו התווסף לי שליחות של טיפול בילד שאין לי מושג מה מצבו.

כשהגענו לעין כרם, היה כמעט אחת עשרה בלילה, מהר לקחו את איתן מיכאל למיון ואני ירדתי לבד מהאמבולנס עם כאבים חזקים מאוד שלאחר מכן התבררו כשברים בצלעות. היה ערפל סמיך, צעדתי כמה צעדים ברחבה של המיון והרגשתי כאילו אני כבר למעלה, מקבלת כוחות וחיבוק מריבונו של עולם, ויורדת חזרה לעבוד. נכנסת למיון ורואה כיצד רופאים רבים עומדים סביב המיטה של ילדי המתוק ומנסים להצילו. ואני יושבת בצד ורק מייחלת לבשורות טובות. כל רופא שהתקרב אלי, הרגשתי כאילו הוא מלאך המוות שבא לבשר לי שבני עלה לעולם שכולו טוב. ברוך ה' נתבשרנו שהוא נשאר בחיים, אך כמו שביקשתי, קיבלתי תפקיד חדש בעולם.

בלילה השני שלאחר התאונה, כשהיינו מאושפזים במחלקה, לא הייתי מסוגלת להירדם, והתחלתי לספר לאחותי שישבה לידי את החלומות שלי, כיצד יראו חיי מעתה ואילך. כבר אז בשיא השבר, הכאב, הלא נודע, הרגשתי שאני רוצה להגשים חלומות, שזה מה שיצעיד אותי קדימה, שייתן לי כח להתמודד עם הקושי שאנחנו הולכים לעבור.

בזמן האשפוז בעלי ואני צחקנו שאנחנו כבר מגשימים איזה חלום – אנו נמצאים בנופש, בחדר זוגי לבד, עם פלזמה ענקית לכל אחד, ללא הילדים, מה רע?

היה לנו זמן רב לדבר ולהתחזק ולשאוב כח האחד מהשנייה ולדמיין אותנו יוצאים מהתקופה הקשה.

אז האם אני ברת מזל למרות כל הקשיים?

מסתבר שכן, אני מגשימה חלומות, אני מציבה לעצמי יעדים. אני בכל בוקר חושבת איזו משימה אני יבצע היום, כדי שיהיה לי למה לקום בבוקר. (במיוחד בחופשת לידה), יש לי חזון, שאני קוראת אותו מידי פעם ושמחה שאני הולכת בדרכו, יש לי תמונת עתיד שכבר חלק ממה שציירתי שם מתגשם, יש לי המון טוב להודות עליו, וברוך ה' אני מצליחה לזהות את הטוב ולהגיד תודה. אז אני אכן ברת מזל.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.