אתה הרבה יותר מחובר לאדמה עצמה
אתה הרבה יותר מחובר לאדמה עצמהצילום: אידן אור גיא

שעה חמש וחצי לפנות בוקר כשקול לא מוכר מעיר אותנו משינה קצרה מדי.

"אתם החבר'ה מעולם קטן? שלחו אותי להעיר אתכם לשחרית". חולפות כמה שניות עד שאנחנו מתעוררים וקולטים שלא מדובר בסיוט מוזר במיוחד; ריח הפרות, דלי הזיתים בפינת החדר והחושך שעוד שורר בחוץ מזכירים לנו שהתעוררנו לבוקר שגרתי בפנימייה של 'רגבים' – הישיבה התיכונית החקלאית הראשונה בארץ.

כשהגענו לפה אתמול, באחת וחצי בלילה, כולם כבר ישנו עמוק". אנשים פה הולכים לישון בשמונה-תשע בערב, גמורים מעייפות", הסביר לנו יהודה, שהקריב את שעות השינה שלו רק בשביל לקבל את פנינו, "המופרעים נשארים ערים עד עשר". אנחנו מתארגנים בזריזות ומתקדמים לכיוון בית הכנסת. החבר'ה כבר מזמן קשרו תפילין, מתקרבים בריצה ל'שמע ישראל'. כאן אין זמן לוויכוחים המוכרים בסגנון 'מי יהיה החזן?' גם לא לשירים ולסלסולים מיותרים - בשש וחצי צריך לצאת לעבודה, אחרי ארוחת בוקר. תוך חצי שעה אנחנו בחוץ. בדרך לחדר האוכל אנחנו פוגשים בשני חבר'ה שמניחים תפילין במהירות ומתפללים ביחידות, אחר כך יסבירו לנו שלא  מחייבים כאן להתפלל במניין, אבל אם לא הנחת תפילין אתה לא יוצא לעבודה. מבחינת החבר'ה, קשה להאמין, אין עונש חמור מזה.

חדר האוכל הוא בעצם כיתה שבה שולחן ארוך, מלא בכיכרות לחם-פרוס ובממרחים שונים; גבינה, קוטג', מטבל שמן זית עם זעתר ולמתפנקים: טוסט שוקולד חם. אף על פי שהשעון מתקתק והכול מתבצע בענייניות, האווירה כאן טובה, יש צחוקים פנימיים וחוץ מאתנו כולם נראים ערניים ומבסוטים למדי. "האווירה החברתית חשובה מאוד", מסביר לנו אחד המחנכים, "החבר'ה האלה יוצאים בכל יום לעבודה קשה, לפעמים בקור קיצוני לפעמים בחום בלתי נסבל, הם לא מקבלים כסף על העבודה. מה שמחזיק אותם זה הרוח, האווירה, היחהחבר'ה האלה יוצאים בכל יום לעבודה קשה, לפעמים בקור קיצוני לפעמים בחום בלתי נסבל, הם לא מקבלים כסף על העבודה. מה שמחזיק אותם זה הרוח, האווירה, היחד
ד". תוך כדי מריחה ולעיסה בקצב מתקדם החבר'ה מתקבצים סביב לוח המודעות כדי לראות לאיזו עבודה הם שובצו היום. על הדף הצהוב מחולקים 50 חברי התכנית לעבודות השונות: סיקול אבנים בגד"ש (גידולי שדה), קטיף בצל, העמסת צינורות השקיה ועוד. שמות מסוימים בדף מסומנים בעיגול, אלו האחראים להעמסת הג'ריקנים אל ההסעות, אחרים מסומנים כאחראי פק"ל קפה. כמעט בכל יום העבודות משתנות, אתמול הם התעסקו בעיקר במסיק זיתים, לפני כן במתיחת רשתות במִ דְ גֶ ה (בריכת דגים) ובצל, למשל, הם עד אותו יום מעולם לא קטפו.

"יותר מזה", אומר לנו אחד מהם בחיוך, "אפשר לומר שנכון להיום אנחנו היהודים היחידים בעולם שקוטפים בצל". זה נכון, שיטוט קצר בשדות באזור מגלה לנו תמונה עגומה: מאות פועלים ערבים ותאילנדים עובדים את האדמה, היהודים נמצאים בדרך כלל בתוך ג'יפ יוקרתי, משקיפים מהצד. מאוחר יותר, כשנפגוש את אחד מבעלי המשק הגדולים בעמק המעיינות הוא יאמר לנו דברים מדאיגים יותר. "המשוואה היא פשוטה מאוד: מי שעובד את האדמה, בסופו של דבר הופך להיות הבעלים שלה. בגליל למשל יש מאות דונמים של קרקעות חקלאיות שהיו שייכות ליהודים. הילדים או הנכדים של בעלי הקרקע כבר מזמן לא גרים בארץ וכעבור כמה שנים הם מוכרים את הקרקע במיליונים לקבלני נדל"ן או לפועל הערבי שעובד את הקרקע. אי אפשר להיות שייכים לקרקע בשלט רחוק."

יאללה לעבודה!

אחרי שאנחנו מבקרים אצל שני בעלי משק גדולים מהאזור והם מספרים לנו בשבח החבר'ה הצעירים מ'רגבים' "הם עובדים מהר, באיכות טובה ובתחושת אחריות והזדהות עם הקרקע. להבדיל מהתאילנדים והערבים - אכפת להם באמת, וזה הבדל מהותי", אנחנו עוברים אל העיקר ונוסעים לראות את החבר'ה של הבצלים בפעולה. אנחנו מגיעים לשם בשעה תשע וחצי, אחרי שהם כבר עובדים יותר משעתיים, וקצב העבודה שלהם פשוט תאווה לעיניים. הם מחולקים לזוגות, שורות שורות, לא מדברים יותר מדַ י, מדֵ י פעם נזכרים במשהו מצחיק או מגלים איזו טכניקה חדשה וטובה יותר לשליפת הבצלים. אנחנו

רוצים לראיין כמה מהפועלים הצעירים אבל לא נעים לנו להפריע, כל דקה כאן חשובה. המשוואה היא פשוטה מאוד: מי שעובד את האדמה, בסופו של דבר הופך להיות הבעלים שלה
כשמסתכלים עליהם מבינים פתאום את כל ההלכות של שכיר יום, שלא אומר שלום כדי לא להתבטל ממלאכתו, שחכמים מתירים לו לקרוא קריאת שמע על העץ כדי שלא יגזול את בעל הבית. קשה להסביר במילים, כשנמצאים ליד החבר'ה האלה התחושה הראשונית היא קנאה, אתה נזכר בכמות הזמן שאתה מבזבז לריק וחושב לעצמך "הנה אנשים שחיים את החיים באמת", משהו בחיים שלך נראה פתאום מנופח וראוותני. שלא תטעו, לא מדובר בחבורה של אנשים רציניים או בפריקים מוזרים - אלו חבר'ה רגילים לגמרי, שברוב הזמן עסוקים בניסיון להתחרות זה עם זה על התואר 'קוטף הבצלים המהיר ביותר', אבל משהו בהם מקרין בריאות, הם יודעים להבחין בין עיקר לטפל. בשעה עשר בדיוק, לא דקה לפני, מישהו בקצה השדה צועק "קפה!" - זה היה צריך להיות הצלצול הגואל שקורא להפסקה הראשונה ביום העבודה המתיש הזה, אבל החבר'ה מתעקשים להמשיך עוד שתי דקות בעבודה, "פוש אחרון וגמרנו את השורה". כשהם מסיימים הם מתרוממים ממצב הכפיפה שבו היו נתונים במשך שלוש השעות האחרונות ומשקיפים על התוצאות: שלוש שורות ארוכות ויפות של בצלים שמונחים אחר כבוד, מחכים בסדר מופתי לאיסוף אל המכולה. "החכמה היא לעבוד במהירות שלא תבוא על חשבון האיכות", מסביר לנו אחד החבר'ה. "צריך להוציא את הבצלים עם השורש, עד הסוף, ולסדר אותם יפה בשורות. הבוס מגיע עוד מעט וחשוב שהוא יראה תוצאות יפות ביום הראשון של העבודה". הבחור של הקפה שולח עוד צעקה והחבר'ה מזדרזים לכיוונו, משאירים על השביל עקבות עבים של בוץ טרי שנדבק בכמויות לנעלי העבודה.

התחושה הראשונית לידם היא קנאה
התחושה הראשונית לידם היא קנאהאידן אור גיא

עוברים תהליך עמוק

"כמה חתיכות יש לכל אחד?" מברר אחד החבר'ה כשהוא פותח חבילת ופלים, "שלוש" עונים לו. מתברר שגם הוופלים ספורים במדויק, בדרך כלל המספר נע בין שלוש לארבע, תלוי בכמות הפועלים. אחרי עבודה קשה של שלוש שעות גם שלושה ופלים וכוס קפה שחור נטול סוכר נותנים הרגשה של פינוק גדול. זמן הפסקת הקפה מנוצל לדיבורים ולמנוחה, על מה מדברים? פחות על ספורט וסדרות טלוויזיה, יותר על משפחה וחברים - על החיים. כמעט אין כאן אנשים שמחזיקים בטלפון חכם, וגם אלו שכן לא רואים בו יותר ממכשיר לניהול שיחות טלפון, "כל האפליקציות והאינטרנט פשוט לא שייכים לכאן", הם מודים. אני שואל אותם מה קורה כשהם יוצאים הביתה, לכאורה מדובר במציאות שונה לחלוטין מזו שהם חיים בה ביום- יום. "האמת שמהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים במשהו", הם צוחקים. מתברר שגם במהלך הקיץ הם התגייסו לנהל באופן מסורתי פרויקט גדול של ניעור שקדים באזור רמת-מגשימים שבגולן, פרויקט שמקצר את החופש הגדול שלהם בחודש שלם. ואיך החברים הוותיקים מהבית מתייחסים אליכם, אני שואל. "בהתחלה הם חשבו שאשבר ואחזור אליהם", מספר אורי "אמרו שלא אצליח לקום בחמש וחצי יותר משבועיים ברצף. אחר כך חשבו שאני קצת מוזר, עכשיו הם כבר מעריכים, רואים את השינוי שעברתי. חלקם אפילו מצטערים שלא הגיעו אתי לכאן לפני שנה". החבר'ה מהנהנים בהסכמה, גם הם מרגישים פער מסוים בינם לבין חברי הילדות שלומדים בישיבות רגילות, "אנחנו לא חיים את אותם חיים"

מוזר, הייתי מצפה מחבר'ה שמתעסקים כל היום בעבודה פיזית לפתח סוג של גסות נפשית, אבל באנשים שיושבים סביבי אני חש הרבה עדינות ועומק נפשי ומעט מאוד ציניות, הרבה פחות ממה שאני רגיל לפגוש אצל אחרים. אני שואל את החבר'ה אם זה קשור לעבודת האדמה והם מתקשים לענות במילים. "קשה להסביר מה עבודת האדמה עושה לך. זה גם אורך זמן, בתחילת הדרך אתה לא מרגיש שקורה לך משהו, רק בסוף י"א אתה פתאום מרגיש שאתה בן אדם אחר".

במה זה מתבטא?

אני מנסה לדייק. "קודם כול אתה הרבה יותר מחובר אל האדמה עצמה", מנסה שוב אחד מהם. "אתה מקושר הרבה יותר לארץ ישראל. חוץ מזה קורה לך משהו גם בפנים, תיקון מידות אטי כזה, על אש נמוכה". החבר'ה לוגמים לגימה אחרונה מהשחור ורק כשהם מסתובבים ופונים חזרה אל העבודה בשדה, אני מוצא פתאום על החולצה של אחד מהם, ממש מתחת לציור של 'רגבים', את המילים שמסכמות במדויק את היום הזה ואת האנשים האלו: "מיום ששבו לאדמתם נעשו קרובים לשמים" (אורי צבי גרינברג).

רכשו עכשיו למנוי למגזין לנוער "עולם קטן"