אמא לביאה

את אדווה ביטון אני פוגשת בליל הילולת רחל אמנו. אין סמלי מהיום הזה כדי לפגוש אימא כזאת. אדווה מזמינה אותי להיכנס לביתה, ואני לא יכולה שלא להתרשם מדמותה האצילית. בחוץ לילה חורפי למדי אבל בפנים חמימות נעימה של בית.

אדל הקטנה שוכבת בסלון ומסביבה אחיותיה מראות לה סרטים מצוירים בטאבלט ושמות לה סיכות בשיער. במבט ראשון קשה לראות שיש לאדל בעיה כלשהי. פניה זכות וצחורות ועיניה גדולות ומבינות, וכמעט אי אפשר להבחין בפגיעה כלשהי. "אני מאמינה שהיא לגמרי איתנו כאן, היא מבינה הכול", אדווה מאשרת בקול את מחשבותיי. אדווה היא אישה עם נוכחות, והדיבור שלה משדר אמינות ואמפתיה.

היא בסך הכול בת שלושים וארבע, והיא ד"ר לכימיה תרופתית ומרצה במכללות וגם חובשת בעברה. לפני כשנה וחצי חזרה מבית הוריה באריאל לכיוון ביתם ביקיר, מרחק נסיעה של דקות ספורות על ציר מרכזי. בתוך דקות נקלעה כמו רבים לפניה ואחריה למארב אבנים.

המשאית שמולה ובה נהג ערבי חטפה אבנים ונעצרה. אדווה ובנותיה שהיו ברכב מאחור חטפו גם הן אבנים והרכב שלהן נמחץ מתחת למשאית תוך שהוא נחצה לשניים. בחלקו הקדמי של הרכב ישבו אדווה ואדל, אז בת שנתיים, ובחלק שנותר מאחור - נעמה ואביגיל. מוריה, הבת הבכורה, שהתה באותה שעה אצל חברה. בשלב זה אדווה הייתה בהכרה מלאה והתחילה לפעול במהירות הודות לידע המקצועי שלה. היא החזיקה את ראשה של אדל בניסיון לאפשר לה נתיב אוויר.

היא נשארת איתי

הפיגוע סימן את תחילתו של מסע ארוך ומפרך, אבל אדווה היא אישה נחושה ומלאת אופטימיות. "אני בכלל לא מדברת על תרחישים לא טובים, אין אופציה כזאת מבחינתי", היא אומרת בביטחון גמור. לפני כשנה וחצי יצאה למלחמה על חייה של בתה, אדל חיה. אין ספק שזו מלחמה מסוג אחר, עם הרבה חזיתות וביורוקרטיה שמהווה לא אחת מכשול בתהליך השיקום. ואחרי כל זה, חשוב לה להודות על החיבוק הגדול שהם מקבלים כל העת מכל גוני החברה בארץ ובעולם.

תארי לי את הדקות שבהן את קולטת שכולכן בסכנת חיים. מה את עושה?

"הכול היה כל כך מהר, פתאום מצאתי את עצמי מתחת למשאית. אני מסתכלת על אדל וקולטת שהיא כבר כחולה ומפרפרת לידי. תוך כדי אני שומעת את שתי הבנות צועקות מאחורה. אני מבינה שאם הן צועקות הן בסדר, אבל אני לא יכולה לראות אותן כי הן נשארו בחלק השני של האוטו לאחר שהוא נחצה לשניים.

''בינתיים אני מתחילה לאבד תחושה ברגליים, מכיוון שהמשאית וכל החלק הקדמי של האוטו בעצם על הרגליים שלי. אבל אימא היא לביאה, וכשהיא רואה את הילדים שלה במצב הזה היא מתחילה לפעול ומהר. אוטומטית החזקתי לאדל את הראש וזעקתי לריבונו של עולם שיציל אותנו".

הייתה לך מחשבה ברגע הזה של התאונה שמישהו לא ישרוד?

"אפילו לא לרגע. בשלב הזה כבר הבנתי שאדל פצועה קשה ושזה יהיה תהליך, אבל מההתחלה אמרתי: היא נשארת איתי, ואני מאמינה בלב שלם שה' שמע את הזעקות שלי באוטו. זעקות של אימא ה' שומע".

את בעצמך נפצעת קשה, ואת מספרת שאיבדת תחושה ברגליים. על עצמך לא פחדת?

"לפי הפציעה שלי לא הייתי צריכה להישאר היום בין החיים. נכנסה לי זכוכית לצוואר ונעמדה מילימטרים ספורים מעורקים מזרימי חיים. תוך כדי החילוץ הייתי בטוחה שאשאר בלי רגליים ואמרתי למחלצים: זה בסדר, אני אתפקד גם בלי רגליים, רק תחלצו אותנו מכאן. ה' ריחם עליי והשאיר אותי כאן, הוא ידע שיש לי תפקיד חשוב פה בבית. אימא היא עמוד תווך".

סימני חיים

"הכול היה פה בניסים אחד לאחד", מסבירה אדווה את ההצלה המופלאה. "למזלנו נהג המשאית שנעצרה לפנינו לא הרים את בלם היד, ונוצר מצב שעם האנרגיה הקינטית בעצם דחפנו את המשאית קצת קדימה ולא התרסקנו לתוכה אלא מתחתיה. אדל חולצה מהרכב עם דופק של 30, וממש שנייה לפני שקיבלה דום לב הגיע חובש שהעלה לה את הדופק ל‑150 ובזכות זה היא הגיעה לבית החולים עם סימני חיים והיו יכולים לנתח אותה. אין לי ספק שהילדה הזאת היא נס אחד גדול, ולכן הנס האמיתי עוד יגיע".

רפי בעלך מגיע דקות אחרי התאונה לזירה, מה הוא רואה שם?

"רפי נסע בעצם בכיוון הנגדי, ומישהו מהישוב התקשר אליו ושאל אותו אם הוא יודע מה קורה עם איתי. כשרפי שמע את זה הוא עשה פרסה וניסה לעקוף את הפקקים הגדולים שנוצרו בגלל הפיגוע. הוא הגיע לזירה, ראה את האוטו המרוסק ופשוט נשבר.

''הוא לא ידע מה מחכה לו בבית החולים, אין ספק שהוא עבר משבר קשה. לקח לו יותר זמן ממני לעכל ולחזור לתפקוד מלא. באופן כללי אני התאוששתי במהירות הבזק. שחררתי את עצמי מטיפול נמרץ עוד באותו יום והגעתי להיות עם אדל כשאני יושבת בכיסא גלגלים. גם כיום אני נמצאת יותר מול התקשורת ורפי פועל במישורים אחרים".

איך מסבירים לאחיות של אדל את המצב הנוכחי שלה? האם בשל העובדה שגם הן היו באירוע הן מצליחות להתמודד עם זה יותר טוב, או דווקא פחות טוב? הרי גם הן נפצעו, והן רואות שהפציעה של אדל חמורה בהרבה משלהן.

"רק עכשיו כשממש חזרנו הביתה, אנחנו מתחילים לטפל בכל הריקושטים של הילדים. הם מדברים ומספרים על כל מה שהם חוו. זה לא פשוט לחיות בבית עם מציאות כזאת. אני מאה אחוז עם אדל, בדרך כלל בלי עזרה. כרגע אנחנו משפצים את הבית ומארגנים מקום מיוחד בשביל אדל ובשביל עובדת שתסייע לה, אבל ב"ה השיפוץ מתעכב, כנראה בגלל שאני מתפללת שאדל כבר לא תזדקק לזה. אני רק רוצה כבר לראות אותה הולכת ומדברת".

 בחזית המשפט

בשבוע שבו אנו נפגשות עתידים להתקיים שני אירועים רבי משמעות, ולאדווה חשוב מאוד להדגיש אותם. הראשון הוא דיון בבית המשפט הצבאי בעונשו של אחד מחמשת הקטינים שיידו את האבנים, והשני הוא דיון בכנסת להחמרת הענישה נגד מפרי סדר ובפרט מיידי אבנים. "אני מתכוונת להגיע לשם ולהיות עם היד על הדופק, שמעתי שיש כאלה שרוצים להקל בעונשם ואני לא אתן שזה יקרה. הם צריכים להבין שאבן יכולה לגרום לנכויות קשות ולמוות", היא אומרת נחרצות. אדווה קובלת בפניי על כך שבישראל הכלא הוא מלון חמישה כוכבים, פנסיון מלא.

"ואחר כך עוד מקצרים להם את העונש או משחררים אותם בעסקאות מפוקפקות עם תואר אקדמי ביד והם חוזרים שוב לזירות הרצח, כמו במקרה של נצ"מ ברוך מזרחי הי"ד".

על סדר היום: החמרת הענישה לעשרים שנים על יידוי אבנים, והיא מאמינה שהפעם זה יעבור. "אנחנו חושבים שיש מקום לענישה מוגברת שתסיים את המצב העגום שאנחנו נמצאים בו, ואני מקווה שיהיה חוק ברור ותקיף. לכן אנחנו נכנסים לזה בכל הכוח, חשוב לנו לוודא שבית המשפט יראה את הפנים שלנו בדיון ולא יעשה מחטף".

אדווה מוסיפה שהחוק צריך גם לשדר משהו לעולם. יש מדינות בעולם ששולחות נציגים לוועדות האלה, "לדעתן מדינת ישראל כל כך עוינת כלפי בני המיעוטים, ואני אומרת הפוך: הגיע הזמן שהם יבינו שאנחנו בסכנת חיים יומיומית. אבן זה כלי ירי לכל דבר. אני לא מאחלת לאף אחד את מה שאדל עוברת".

מה את אומרת לכל אלו שאומרים שלא יהיו פיגועים אם רק נצא מהשטחים האלה והאלה? הרי מבחינתם את גרה בשטח כבוש ומפקירה את הילדים שלך.

"זה נקרא להיתפס לקטנות, הרי הטרור נמצא וקיים בכל מקום. שיראו את ירושלים הבוערת, שיראו את המבצע האחרון 'צוק איתן' – הנה, יצאנו מעזה וקיבלנו אלפי טילים בכל הארץ. אין צורך אפילו לשכנע, המציאות מראה את זה. ואני פשוט לא רוצה שאנשים יהיו יפי נפש על חשבוני.

''הרי בסופו של דבר אנחנו נשארים להתמודד עם החבילה הזאת פה בבית, עם כל הכבוד. לנו יש את ההתמודדות היומיומית והלא פשוטה הזאת. ואני חושבת על כל האנשים שיש להם את העזות והחוצפה להגיד כל מיני דברים. איך הם מסוגלים בכלל לדבר?! הנה, תראו, אבן משאירה אנשים עם נכויות קשות וגם יכולה להרוג. אנחנו לא אמורים לחיות על ניסים אף על פי שיש ניסים".

מה את עונה למי שטענה שאין לערבים דרך אחרת להתקומם אז הם מיידים אבנים?

"העובדה שכולם רואים לבן והיא רואה שחור - זה אומר שהבעיה היא אצלה, זו סוג של מחלת נפש", מתייחסת אדווה למאמרה של עמירה הס, כתבת 'הארץ'. "לכן גם הגבתי לכתבה שלה בסגנון יותר אמוציונלי. כתבתי לה: גברת הס, בואי תהיי בסיטואציה שלי שאת נוסעת הביתה בכביש ראשי ואני ועוד כמה אנשים נעמוד בצד ונרגום אותך באבנים ופתאום תמצאי את עצמך עם ילדייך מעוכה מתחת למשאית, ותראי איך כל אהובייך בטיפול נמרץ נלחמים על חייהם".

מה היא השיבה לך?

"היא לא הגיבה. אין לה מה לענות מול אמת כל כך ברורה. והאמת, אני משתדלת לפנות את הלב והנשמה שלי ולא לתת לדברים האלה מקום. הייתי חייבת לענות לה כי זה מאוד קומם ועורר סערה בציבור. וברור שצריך היה להעמיד אותה במקומה. אבל עניתי לה בקטע של 'שגר ושכח'".

בן פורת

לפני כחודשיים ילדה אדווה את בנה אחיה לאחר ארבע בנות. היה זה בדיוק בתקופה שבה ביקשו מבית לוינשטיין לשחרר את אדל לשיקום ביתי מפני שלטענתם לא חל שיפור משמעותי במצבה, ולצערנו רבים הם הזקוקים לשיקום. העיתוי הפתאומי הקשה על משפחת ביטון להיערך לקליטה נאותה של אדל בביתה עם כל הציוד והעזרה הדרושה, ואדווה ערערה על הבקשה. למרבה המזל בקשתה התקבלה וכעת יש תקדים רפואי שקובע שאין לשחרר מטופלים בהתראה מיידית. כשבועיים לפני הלידה של אחיה עברה אדל ניתוח באיכילוב, ותאריך היציאה שלה מבית לוינשטיין היה בראשון בספטמבר.

ביום שלישי עלתה אדווה להחליף את רפי שהיה עם אדל באשפוז, ולפנות בוקר התחילו הצירים. "לא חשבתי שזה יתפתח כל כך מהר, והאחות שם אמרה לי: אל תדאגי, אנחנו נשמור על אדל, לכי לחדר לידה. אני נמרחתי במחשבה שעוד יש לי זמן והעדפתי לחכות לרפי שהתעכב בפקקים, אבל בינתיים הצירים התגברו והן ליוו אותי לחדר הלידה. זמן קצר אחרי שהגעתי לשם, פתאום רפי ואימא שלי הגיעו יחד עם אדל. כל הלידה התפללתי לרפואתה ממש בדמעות, משום שידעתי שזו שעת רצון גדולה. אחרי שאחיה יצא לאוויר העולם שמו אותו עליי ואחר כך שמו אותו על אדל".

יצא שאדווה ואדל השתחררו מהאשפוז באותו יום. "כשחזרנו הביתה הבנות היו המומות לראות אותי גם עם אדל וגם עם תינוק חדש".

היונק הקטן מתעורר ומתקבל בקולות שמחה של אדווה, ואני תוהה בקול איך מביאים חיים נוספים לתוך מציאות יומיומית של קושי פיזי ונפשי. "האמת שאני לא מסתכלת על הקושי", היא משיבה לי בנחת. "גם רפי בעלי אמר לי בהתחלה שאני לא נורמלית, אבל מזל שלא הקשבתי לו. תראי כמה הוא מתוק ושמח", היא מחייכת אליי, "ידעתי בבירור מההתחלה שיהיה לי בן". היא אומרת בטון של ניצחון.

 בית חם

לאורך הריאיון אדווה מדברת גם עם אדל ומלטפת אותה כדי למנוע מחום גופה לצנוח. "אין ספק שהחום והאהבה שיש פה בבית והקולות והאחים זה הכי טוב בשבילה. אדל היא חלק מכל דבר שנעשה פה בבית, היא תמיד במרכז העניינים". "אדלי, אני מראה לה איך את שרה השפן הקטן, טוב?" היא מבקשת את רשותה, ואדל פותחת זוג עיניים טובות ומסכימות. אני רואה בזה אחר זה את הסרטונים מלפני הפיגוע ומהשיקום, והעוול זועק לשמים. אדווה בינתיים פונה לחבר את אדל לעמוד ההזנה ואומרת לי" "צריך להסתכל על הכוס המלאה, וכמה שעמוד ההזנה הזה מחרפן אותי לפעמים, הוא עדיין עמוד החסד שבזכותו היא גדלה. ואז אני מוצאת את עצמי אומרת לו: תודה, עמוד", היא צוחקת.

אדווה כאמור באה מתחום הרפואה, וכל הדברים האלה לא מרתיעים אותה. היא מחברת במיומנות את המכונה וקובעת את הפרמטרים. היא מספרת לי שבבית החולים היא לא היססה לומר לרופאים שלדעתה עדיף להשתמש בתרופות אחרות או במזון אחר, ואף הביאה את מה שלדעתה יתאים אף על פי שזה ממש לא מקובל. לבסוף הרופאים הסכימו לבקשתה. "פה בארץ אנשים מקבלים את תכתיבי הצוות הרפואי בצורה עיוורת בלי לבדוק את כל האפשרויות", היא מבהירה כמה צריך להיות ערניים ולהשגיח.

מרים צחי

נושמת בכוחות עצמה

האמונה של אדווה נוכחת בכל מקום. כשהיו בטיפול נמרץ הגיע רופא שאמרה לה: "גברת ביטון, הגיע הזמן שתתרגלו למכונת ההנשמה. הילדה שלך לא תנשום בכוחות עצמה". אדווה, בלי להתבלבל, פקחה זוג עיניים גדולות ואמרה לו: "תשמע דוקטור, בוא ננהל שיחה של דוקטור אל דוקטור. אתה יודע שמה שאתה אומר עכשיו הוא לא מקצועי בעליל, כי נסתרות דרכי האל וכבר היו דברים מעולם.

''היו אנשים במצב של קומה שהתעוררו וחזרו לעצמם. איך אתה מסביר את זה? אני בתור מרצה, כשאני לא יודעת משהו אני אומרת 'אני לא יודעת' - ויצאתי ענקית, בפרט אם אחר כך יוכח אחרת. אז גם אתה תגיד 'אני לא יודע' ויצאת ענק. וחוץ מזה, נכון שאמרת שאני משוגעת? אז הנה, אני משוגעת ואני מתפללת לישועות, כי השבוע זה ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. אני מציעה לך לבדוק מי זה וגם להתפלל".

"תמיד כשאני מספרת את זה אני מצטמררת", מעירה אדווה וממשיכה לספר: "ביום ראשון הייתה ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי והגיע סיור רופאים כשהרופא הזה נמצא ביניהם. הרופא הבכיר הסתכל על הילדה ועל המכשיר, בדק את אדל ולפתע אמר להם: 'תנתקו את הילדה מהמכונה, היא נושמת בכוחות עצמה'. בכיתי מרוב התרגשות. כעבור זמן מה חיפשתי את אותו רופא ואמרתי לו: 'נו, דוקטור? חיפשת בגוגל מי זה רבי שמעון בר יוחאי?'".

את חושבת לפעמים למה הניסיון הזה הגיע אלייך?

"תמיד הנשמה שלי התחברה לדברים גבוהים, לא התחברתי אף פעם לשטויות. הקב"ה הביא את זה כדי להדגיש את הכוחות הקיימים בי ולהראות לי כמה גבוה אני יכולה להגיע. אני מאמינה שיש לי יכולת למנף דברים ולהשפיע".

ולאדל?

"אדל ואני מאוד מחוברות זו לזו וגם מאוד דומות. אדל של לפני התאונה היא ילדה מלאת שמחת חיים ונחישות. היא תמיד הייתה מחכה לי כשהייתי חוזרת מאוחר הביתה וקוראת לי בקולה הקטן: 'אימא'. בשבוע שלפני הפיגוע מצאתי את עצמי יושבת איתה בלילות ומדברת איתה ומכינה לה שוקו ועוגיות, מעין פיצוי על כך שבדרך כלל הייתי מחזירה אותה ללול בשעה כזאת מאוחרת.

"לילדה הזאת יש נשמה גבוהה והיא נגעה בהרבה אנשים. הפיגוע היה לפני שנה וחצי, והיא נשארת בתודעה הציבורית גם ברמה הבינלאומית בלי שאני אעשה כלום כמעט. אם לא היה לאדל ניצוץ גבוה וזו לא הייתה השליחות שלה - זה לא היה קורה. הייתי מוותרת על התענוג הזה, אבל אני כבר בתוך זה. ואם אני כבר פה, אני בוחרת לראות את כל הטוב שמסביב. זה בעצם מסע גדול שאנחנו יודעים איך הוא התחיל אבל לא יודעים איך הוא יסתיים".

איך אתם שורדים את התקופה הזאת מבחינה טכנית? אשפוזים בבתי חולים, והבנות בבית...

"הקהילה ביקיר מאוד מחבקת ותומכת וגם המשפחה. אם זה עזרה בבית, בקיפול כביסה, בניקיון, בארוחות חמות. הם אפילו אמרו שאנחנו לא מבקשים מספיק עזרה. מלבד זה, אנשים מתקשרים ומתעניינים בשלומה של אדל ואפילו ללידה של אחיה קיבלנו מתנות מאנשים שאנחנו אפילו לא מכירים. מישהי שלחה יומן לתינוק שהיא הכינה, מגיעים מיילים ומכתבי עידוד מהארץ ומחו"ל כל הזמן ללא הפסקה. גם קהילת רעננה שבה שהינו כדי להיות קרובים לבית לוינשטיין עטפה אותנו מכל הלב ודאגה לנו לארוחות חמות מדי יום, ממנה ראשונה ועד קינוח, במשך שנה שלמה".

יש איזה סיפור מיוחד שנגע ללבך?

"כתב מאחד העיתונים הלא דתיים ראיין אותנו והתרגש מאוד מהסיפור ומכך שהמוני אנשים שלא מכירים אותנו באו לבית החולים וישבו מחוץ לחדר של אדל כדי להתפלל לרפואתה. הוא ניגש אליי ושאל מה הוא יכול לעשות. שאלתי אותו אם הוא אומר 'מודה אני' בבוקר, והוא אמר שהוא לא יודע איך אומרים. אז כתבתי לו על פתק קטן את המילים ונתתי לו, והוא הבטיח לומר זאת כל בוקר. פגשתי אותו זמן רב אחרי כן, והוא הראה לי את הפתק הקטן מקופל אצלו בארנק ואמר לי שהוא עדיין אומר את זה כל בוקר עד שאדל תבריא".

איך את משדרת אופטימיות גדולה כל כך למרות הקושי הזה?

"מלבד החלק האמוני שנולדתי וגדלתי איתו מבית, למשל אמונת חכמים פשוטה, ישנו האופי הטבעי שלי של עקשנות גדולה. אני יודעת שאם אני ארצה משהו אני אשיג אותו, ואת כל התכונות האלה אני מפנה עכשיו לאדל. ואני אומרת לבורא עולם: מה זה בשבילך? אתה הבאת את זה ואתה גם יכול לקחת את זה. מאידך, זה באמת לא פשוט לקום בבוקר, להתלבש, להתאפר ולשמוח, לא להיות כמו איזה פרח נבול. אבל יש לנו עוד ילדים בבית, ואני החלטתי שאנחנו צועדים קדימה. לפעמים כשאני מרגישה גמורה מחוסר שינה ועבודה אני אומרת לאדל: את חייבת לעזור לנו".

יש אנשים שמספרים שלפני אירוע קשה כלשהו הייתה להם תחושה חזקה שמשהו יקרה. הרגשת את זה?

"לכל ילדה בבית יש לנו שיר שאנחנו מזמזמים לה כשהיא בקרבת מקום. ואחרי התאונה ניסינו אני ורפי להיזכר מה שרנו לאדל ונזכרתי בשיר של מידד טסה שהוא בכלל שר באנגלית: 'דדי, דדי'. ואני תמיד המרתי את המילה 'דֶדִי' ב'דֶלִי', מלשון אדל. בשיר הוא מדבר על זה שצריך לצעוק ולבקש מה', ופתאום ראיתי איך ה' הכין אותנו לפני הפיגוע ונתן לנו עצה מה לעשות. ובאמת זעקתי כאלה זעקות ותחינות לקב"ה כשהיינו מתחת למשאית...".

הייתם בוודאי אצל צדיקים רבים כדי לקבל ברכות. ספרי לי קצת ממה שהם אמרו.

"כשהיינו בטיפול נמרץ אבא שלי הלך לרבנית צביה אליהו והיא נתנה לו בגד של הרב, מעין ממחטה כזאת שאותה קשרנו על היד של אדל, ומאז שהיא הייתה עליה ראינו התקדמות מדהימה במצב שלה. יום אחד פגשתי בבית החולים מישהי שיש לה בעיות בריאות והיא כל הזמן נכנסת ויוצאת מבתי חולים. היא מספרת שהיא חלמה את הרב אליהו זצ"ל בהיותו בחיים והיא באה ומבקשת ממנו ברכה, והרב אומר לה: קודם תלכי לאדל שתברך אותך ואחר כך אני אברך. מלבד זה, אבא שלי הלך לרבי דוד אבוחצירא שהוסיף לה את השם חיה ואמר שבעזרת ה' עוד יהיו ניסים. אני הייתי כל כולי עסוקה בשיקום, אבל בוודאי שקיבלנו ברכות. אדל קרויה על שם בתו של הבעל שם טוב, ושמה הוא בראשי תיבות 'אש דת למו'. אני מאמינה בכוח שיש לילדה הזאת".

לקראת סיום, אדווה מראה לי סרט ובו אדל עושה פיזיותרפיה ומצליחה לאט לאט להרים את ראשה. קולות העידוד של אדווה והפיזיותרפיסטית ממלאים את החלל. מיד עולה במוחי מחשבה על הניגוד העצום שבין אדל שלפני התאונה לאדל שאחרי. כמה קשה לבנות וכמה קל להרוס חיים ברגע. לפני שהמחשבה חולפת, אדווה אומרת לי: "אנחנו רואים התקדמות יומיומית עם אדל, באנו לכאן לעבוד ולעבוד קשה בשביל להגיע להישגים".

"תראי", היא מוסיפה בגילוי לב, "צריך להודות על כך שהיא חיה. זה לא ברור מאליו, אבל אני לא מוכנה לקבל מצב כזה. אף הורה לא יכול לראות את הילד שלו שבר כלי. אנחנו רואים שהיא רוצה לתקשר ולא יכולה להביע את זה במילים. הרי היא דיברה לפני התאונה, ועכשיו היא כביכול נמצאת בכלא. תראי את העיניים שלה, הן כל כך מדברות". וכמו לאשר את דבריה אדל מביטה בי ועושה קולות קטנים. "תראי, אני לא מאמינה שהיא לא איתנו, אין דבר כזה. ואני חושבת שאם ה' לא היה רוצה שהיא תחיה הוא לא היה משאיר אותה ומראה לנו כאלה ניסים לכל אורך הדרך, זה לבדו אומר שבע"ה היא עוד תחזור לאיתנה".

אני שומעת את אדווה ונזכרת באשת מנוח שאמרה לבעלה: "לו חפץ ה' להמיתנו, לא הראנו את כל אלה". אדווה לא חזרה מאז לעבודה, אבל היא לא מרגישה לרגע ייסורי מצפון על כך שהיא לא שם. "אני ממוקדת מטרה ומקדישה את עצמי במאה אחוז לטיפול באדל".

אדווה מספרת לי שהיא רוצה להתפנות לכתיבת ספר. אני שואלת אם היא תחכה קודם לסוף הטוב, והיא משיבה בחיוך ובפשטות נחרצת: "ברור שיהיה סוף טוב".

פורסם לראשונה ב''פנימה''
לרכישת מנוי לחצי כאן