הרב פרופ' נריה גוטל
הרב פרופ' נריה גוטלדוד הוכברג

פריטים רבים מאוד הכיל המשכן: ארון ושולחן ומנורה, מזבח הקטורת ומזבח העולה, כיור, קרשים, יריעות, אדנים, טבעות, ווים ועוד ועוד. מה יצר את איחודו ואת אחדותו למקשה אחת, ומה הביא אותו להיות בסופו של דבר לא אוסף של פרטים אלא משכן?

פעם אחת בלבד בציווי על הקמת המשכן (פרשת תרומה) ופעם אחת בלבד בהקמתו (פרשת ויקהל) נאמר: "והיה המשכן אחד" (שמות כו, ו), "ויהי המשכן אחד" (שמות לו, יג). מן הסתם היינו מצפים שאמירה כזו תופיע עם השלמת הציווי ועם השלמת ההקמה, ותהא מוסבת על המכלול. ברם, האמת היא שזה כלל לא המצב. צא ולמד ועיין שם: פסוקים אלה נאמרו לא על המשכן בכללו, אלא על היריעות התחתונות! אמור מעתה: עיטוי זה, חופה זו של היריעות התחתונות אשר הונחה על קרשי המשכן, היא היא שיצרה את המשכן האחד. קודם לכן הפריטים נפרדים – ארון בכה ומזבח בכה, מנורה בכה וקרשים בכה. יוצר המשכן האחד הוא חיפוי היריעות התחתונות. מכאן שהמשכן – יריעות תחתונות.

בהבהרה זו תוכל לבוא ליישובה הערה על האמור בפרשת פקודי: "ויפרוש את האוהל על המשכן" (שמות מ, יט). האוהל, מבאר רש"י, "הן יריעות העזים", שאכן כך נאמר עליהן תחילה: "ועשית יריעות עזים לאוהל על המשכן" (שמות כו, ז; שמות לו, יד). ואולם, להיכן נעלמו היריעות התחתונות אשר כלל אינן נזכרות בפרשת פקודי: "ויהי בחודש הראשון... ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו, וישם את קרשיו... בריחיו... עמודיו. ויפרוש את האוהל על המשכן..." (שמות מ, יז ואילך), כלומר הושלם המבנה וכל זאת בלא כל אזכור ליריעות התחתונות. על כורחך, כאמור: המשכן אלה היריעות התחתונות, שהן הן המשכן!  (וראה עוד לעניין זה שבת כח ורש"י ותוס' שם, ומנחות צט ע"א רש"י ד"ה ויקם; ור' גם ספורנו שמות מ; ור' גם הרחב דבר לנצי"ב, שמות מ, יח).

ומה היה עיצובן של אותן יריעות? ובכן, נאמר עליהם שהן היו "כרובים מעשה חושב". "מעשה חושב" ולא "מעשה רוקם", וכדברי חז"ל ביומא (עב) המובאים ברש"י: שני דיוקנאות שונים משני צידי היריעה, שלא כ"מעשה רוקם", בו אותו דיוקן עצמו מופיע משני הצדדים.

דו-דיוקן זה של ה"מעשה חושב" של היריעות התחתונות אומר דרשני. אמנם הפרוכת גם היא הייתה "מעשה חושב", ואולם לגביה היה עניין בדבר. צד אחד שלה היה נראה תדיר מבחוץ, ולמצער פעם בשנה היה נראה הצד השני, זה של הדיוקן האחר, זאת על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים. יתרה מזאת, לדידו של הגר"א, בכל הנוגע למשכן, משך ארבעים שנות כהונתו של אהרן שיכול היה להיכנס בכל עת, הרי שגם יכול היה אהרן לראות צד זה פעמים הרבה. אך לא זה המצב בכל הנוגע ליריעות התחתונות. אצלן, את הצד הפונה מעלה הרי לא ראו אף פעם, לא זו בלבד משום שהיו מופנות כלפי שמיא, אלא משום שהן היו מכוסות לגמרי על ידי יריעות העיזים שמעליהן. מה טעם היה אפוא במאמץ עשייתן "מעשה חושב" – דו-דיוקן?

על כורחך נמצאת למד כי ההיבט המהותי הוא הוא שהיה חשוב, ולא ההיבט השימושי. מסר מהותי היה בהם על הותרת מרחב אישי פרטי מחד גיסא - דיוקן פרטי-אישי, אשר בא לידי ביטוי מאוחד ואחיד פומבי מאידך גיסא.

יריעות המשכן האחד איחדו את מכלול הפריטים, כולל את כלי המשכן שחלקם היו במידות שלמות, אך חלקם היו דווקא במידות קטועות. המזבחות, שניהם, מידותיהם שלמות. הארון, לעומת זאת, כולו מידותיו חצויות: אמתיים וחצי אורכו, אמה וחצי רוחבו וגו'. ויש מן הכלים שמערב מידות שלמות וחצויות - כשולחן.

וכבר תהו דורשי רשומות על פלא זה: על מה ולמה הצטווה עם ישראל ביצירת כלים שמידותיהם חלוקות וחצויות ולא נבנה הכול במידות שלמות? אין זה אלא שזה דרכו של עולם, שאין להתעלם מקיטועים, משברים ומחלקים, ואולם בסופו של דבר קיים המשכן, המשכן האחד, המשכן המאחד.

אחדות מתוך שונות

דגם ערכי זה קורם עור וגידים בהרבה נמשלים של חיינו. כך, בני זוג שנישאים, שאינם צריכים לבטל דמות דיוקנם הפרטי-אישי כדי ליצור משכן. פרצופיהם שונים – והם מאוחדים. משכנם אינו מכיל בהכרח רק דברים שלמים. יש בו גם קיטועים וחצאים, כדרכו של עולם, ובכל זאת המשכן אחד. כך, מכללה שמתאחדת, שביסודה ישויות נפרדות ומטבעו של עולם שישויות אלה אינן זהות, ובכל זאת יש בכוחן של היריעות לאחד את המשכן. וכך כמובן גם ממשלה קואליציונית, ממשלה נורמלית, שחטיבותיה ומפלגותיה השונות נבדלות אמנם זו מזו, ואולם כל עוד הספינה מנווטת דרכה וחותרת לאותה מגמה – המשכן אחד וההצלחה, בע"ה, מובטחת.