חופשה לבנה - רק בישראל

צופיה לקס בטור לבן על הלחץ הישראלי לקראת השלג ועל רגע של שקט בבוקר של חופשה כפויה. האם משרד החינוך יחזיר לנו עוד ימי חופשה?

צופיה לקס , א' באדר תשע"ה

שלג בבית אל
שלג בבית אל
צילום: ישי קרוב

כבר שבוע שהתקשורת סובבת בהיסטריה סביב צפי השלג. האם יהיה כדאשתקד או לא?? יותר? פחות? אלפי תרשימים וספקולציות עולות בכל שעת שידור טלוויזיוני. מנסים לעורר אנשים שנרדמו והפכו לאדישים אחרי השלג האחרון שהיה היסטרי הרבה פחות ממש שציפו. אנשים עייפים מלהיכנס ללחץ ולרדוף אחרי סניפי "רמי לוי" בנסיונות לאגור אוכל למלחמה.

ובכל זאת, ככל שנקפו השעות והתקרבו אל המועד, ניתן היה לזהות ניצני אחריות ולחץ. כבר בשעה 7:45 של יום חמישי ניתן היה לראות את המוני בית ישראל אצים אל הסופר הקרוב וקונים מוצרי מזון. חנויות הנעליים התמלאו במגפיים ונחטפו כמו חלות טריות והשיח התקשורתי עסק אך ורק בזה. כל הסטטוסים בפייסבוק התייחסו לרגשות העולים, בקיצור... קרנבל.

יום לפני השלג:  שעת בוקר, גברים רבים וויתרו על היציאה מהבית. לא בגלל שהתרחש איזה שינוי במזג האוויר אלא בגלל שנשותיהם הטילו ווטו על היציאה לעבודה. כאילו אומרות "אם אני לא אלך לעבודה, אף אחד לא ילך". הבעלים עסקו בשליחויות ארגוניות, קניות במכולת, מילוי מכלי נפט, העברת כלי הרכב לצד אחד של הכביש, ואיסוף הילדים ממסגרות החינוך.

אני, אגב, השארתי את ילדי הלומדים מחוץ לישוב בבית. לא היה לי הכח ללחץ של "האם ירד או לא ירד והאם יספיקו לחזור".

שעת טרום צהריים, גשם זלעפות ניתך וילדי הגן ובתי הספר סיימו את לימודיהם כבר בשעה 12:30. שלג לא נראה באופק אך הקור כבר ניכר. עשרות כלי רכב חונים בצמידות ליד הגנים ומתוכם יוצאים הורים מהחום הדחוס של הרכב, אל הקור  והרטיבות של החוץ. בשלב זה ניתן לערוך אבחונים וקריאת טבעם של האנשים.

אלא ששונאים את הגשם, יוצאים זעופים ומושכים את מעיליהם עד לאזנים, מכווצים את צווארם עד שיגיע לכתפיים ורצים בלחץ תוך שהם מכופפים את גבם לבל יגע הגשם באפם. בד"כ מדובר בנשים.

הרגועים שבהורים יוצאים בנונשלנט מהרכב, תוך כדי צעידה סוגרים את המעיל ומביטים הנה והנה כמנסים לזכור מה לבשו ילדיהם הבוקר. מנסים לזהות אותם מבין מאוד המבוגרים המתרוצצים...

יש את ההורים המתוקתקים, אלה יוצאים עם מטריית ענק, זו מהשיר " שנינו יחד תחת מטריה אחת"  שמן הסתם הוזמנה בייצור מיוחד, ישוב שלם יכול להיכנס תחתם... הם מגיעים אל הילדים, מקבצים אותם תחת המטריה ולאט לאט צועדים אל הרכב. או אז, פותחים ההורים את הדלת ומסוככים עליה עד שאחרון הילדים נכנס. לסיום, הם נכנסים לרכב ופעולת המטריה תואמת ורק כאשר הם מתיישבים, סוגרים את המטריה, מנערים אותה קלות וממשיכים הביתה.

וישנם הקרביים... אלא שהגשם הוא אף לא גרגר לעומת קרבות מבצע צוק איתן ... אלה יוצאים בריצה קלה כמתרגלים מד"ס בוקר, קפיצות קלילות המעביר את הגשם מהשלולית לאלו הרצים סביבם. אם מגיעים אל הגן, לוקחים את ילדיהם על הידיים ולמי שאין מקום מכדרים אותו בקולות עידוד, " קדימה, קדימה... שלא ייפול התיק" על פניהם הם עוטים חיוך משועשע וקולטים את הסיטואציה במלוא הדרה.

לסיום, ישנה אני,  ששלחתי את  בני היקר שירוץ להביא את הבנות מהגן (גיליתי שהוא שייך לזן הקרבי) יושבת ברכב, מוסיקה טובה, וצוחקת.... צוחקת כמי שצופה בהצגה טובה, הגשם מחד, עשרות התנהגויות, תרבויות, תנועות, שיחות, התקשרויות חטופות, קריאות אימה והנאה, כולם יחד, הופכים את תמונת איסוף הילדים לחגיגית, למתכוננת, לנרגשת.

לו יכולתי להקפיא את התמונה, הייתי עושה כן, זהו טבורו של עולם!!! כאן נמצאת תמצית האנושות. רגע אחד, רבע לשלג, אנשים בגילאים שונים, ותנועה בלתי פוסקת.

יום אחרי, לפנות בוקר, אני קמה שבעת היקיצה הרגילה שלי, עדיין חושך בחוץ, פותחת חלון, מביטה בלבן הלבן הזה ומחייכת לעצמי.... איזה אחלה יום עומד להיות... חופש... נכנסת בחזרה אל השמיכות, אין לאן לרוץ!!!  הכל נעצר, שקט, לבן. תענוג.   

אחרי שנה שלמה בה מתנהלים פולמוסים רציניים על ימי החופש במשרד החינוך, על קיצוץ והקלה, על חוסר הגינות והגזמה בימי החופש, אני מסכמת לעצמי ואומרת שמה שלא יסדרו למטה, מסדרים למעלה...

לזה קוראים, חופש בעל כורחך.

שבת שלום, שלג נפלא לכולם.