אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: מרים אלסטר. פלאש 90

ביום חמישי הקרוב יתקיים במכללת אפרתה שבירושלים כנס מיוחד שידון בהשלכותיה של מלחמת העולם הראשונה על העולם היהודי יפרוס פרופסור צבי זוהר מחקר אודות הדיון ההלכתי סביב אמירת ההלל לאחר המלחמה.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם פרופ' זוהר, איש הפקולטה למשפטים והמחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר בכיר במכון הרטמן בירושלים, שסיפר על המחקר שנדחק אל תהום הנשייה ההיסטורי הלכתי של עם ישראל בדורות האחרונים.

פרופ' זוהר מציין כי מחקרו מתמקד בדיון הלכתי שקיים הרב יהודה הכהן סקלי, אחד מחשובי רבני אלג'יריה שהייתה אז חלק אינטגראלי מצרפת. היה זה לאחר שבעקבות סיום מלחמת העולם הראשונה היו קהילות שעם קבלת הבשורה הגיעו לבית הכנסת ואמרו תפילת הלל כהודיה לה' על סיום הסיוט הכלל עולמי שעברו.

הרב סקלי דן למפרע אם יפה עשו אותם מתפללים שאמרו הלל באותם כינוסים וקבע שיפה עשו, "ותשובתו נחלקת לשני חלקים עיקריים – החלק הראשון הוא מבוא מרשים מאוד ועשיר מבחינה ספרותית שכתובה בעברית מאוד יפה ומתאר את המאורעות והתלאות שעברו על עמי העולם ובכלל זה היהודים שהיו מעורבים ולוחמים משני הצדדים. כמה האוכלוסייה הזו סבלה מקטל של כלי מלחמה חדשים כמו אווירונים, צוללות, מצור ימי, רעב, האמרת מחירים, מחלות ועוד. כתיבה ספרותית יפה מאוד על איך נחוו מאורעות המלחמה על ידי האנשים שחיו אז".

"בהמשך התברר הדיון ההלכתי עצמו שאצל הרב סקאלי מתברר שהדיון ההלכתי צריך להביא את הממד האנושי חווייתי – כיצד הדברים התרחשו וכיצד הם התקבלו אצל הציבור היהודי. אחד הדברים שהוא מדגיש והוא חלק מהשאלה ההלכתית, בשונה מפורים שבו היה איום ישיר על העם היהודי מצידו של הצורר המן שכיוון רק נגד היהודים או אירועי חנוכה שהיוונים כיוונו נגד היהודים, הרי שכאן הייתה חוויה אוניברסאלית ליהודים ולשאינם יהודים, ולכן עולה השאלה האם התגובה ההולמת לאירוע כזה יכולה להיות בדפוס של תפילה יהודית, או שמכיוון שגם יהודים וגם לא יהודים היו בסכנה לא נכון לומר הלל".

"השאלה השנייה היא מה הנסיבות הנכונות לומר הלל. יש דיון בתלמוד למה בפורים לא אומרים הלל ובחנוכה כן. אחת הדעות היא שאומרים הלל רק כאשר הנס אירע בארץ ישראל ולא כאשר זה התרחש בחו"ל. לעומת זאת יש דעה שאמירת ההלל נעשית ונאמרת אבל בתמליל אחר, תמליל קריאת המגילה. הרב סקלי מוכיח שזו עמדת הרמב"ם, ואם כך הרי שאמירת ההלל רלוונטית גם לנס שהתרחש בחו"ל".

מוסיף פרופ' זוהר ומתאר את הדיון ההלכתי שעורך הרב סקלי כאשר הוא "עובר לשאלה אם הלל מתאים רק לנס שאירע לכלל עם ישראל או גם לאירועים שבהם רק לחלק מהיהודים חלה הסכנה. הוא קובע שרוב עם ישראל היה מושפע ממלחמת העולם הראשונה. עובדה נכונה כיוון שגם בארצות המזרח התיכון ובארץ ישראל הו קרבות קשים מאוד, ובוודאי באירופה ובארה"ב. גם מהבחינה הזו אפשר להגיד הלל, אבל הוא מוכיח שניתן לומר גם על נס שאירע לחלק מהעם היהודי".

את ההוכחה לכך מציג הרב סקלי מהאירוע בתלמוד המספר על תענית שנקבעה בימי בצורת ובאותו יום שבו נקבעה תענית ירדו ממטרים. כשירדו הממטרים קראו חז"ל לאמירת הלל כי נענו תפילותינו. "באותן נסיבות סביר שגם הגויים התפללו לגשם. כולם הרגישו שתפילותיהם נענו וכל הציבור היהודי ושאינו יהודי נענה מהברכה של הגשמים והדבר לא מנע מהיהודים לומר את תודתם, כפי שכל אורח מודה לבעל הבית ולא אומר שבעל הבית עשה את טובת האירוח לכלל האורחים. הרב סקלי חוזר לענייני המלחמה ואומר שבתום המלחמה כל אחת מהעדות הדתיות נתנה תפילות הודיה וכן נכון וראוי גם מצד היהודים לומר הלל ואם לא יגידו הלל יהיה בכך כפיות טובה".

בהמשך הדברים נשאל פרופ' זוהר אודות ההשלכות לימינו אלה והיכולת להסיק מסקנה לגבי מלחמות ימינו וההלל שיאמר או לא יאמר לאחריהן. זוהר מסביר שהסוגיה תלויה בעומק תודעת האיום, כהגדרתו.

הוא מבהיר בדבריו כי אינו פוסק הלכות אלא רק מתרשם התרשמות כללית ועל פי התרשמות זו הוא חש שהמציאות שקדמה למלחמת ששת הימים, תקופת המתנה שבה כרו קברים המוניים והייתה תחושה כללית של שואה שנייה מתקרבת כיוון שישראל הרכה לא תוכל לעמוד במתקפה הערבית המתקרבת, תקופה זו היא הראויה להלל דווקא מתוך אותה תחושה קשה שקדמה למלחמה. בכך.

"יצאנו מבחינת החוויה הכללית מאפילה לאורה. אלו נסיבות מתאימות להלל אבל אם נרחיב למצב היותר רחב, אם נניח שקיום הפצצה האיראנית היא סכנה אזורית, כפי שדוברים טוענים, ולא רק סכנה לישראל ונניח שישראל תצליח בעימות הזה יחד עם מדינות אחרות ולא יהיה איום גרעיני על ישראל זה יהיה דומה יותר למקרה של הרב סקאלי".

לקראת סוף הדברים נשאל פרופ' זוהר אודות הדחקת והשכחת שאלה הלכתית שכזו מעולם ההלכה היהודי של העידן האחרון. זוהר מציב שתי השערות כמענה: "אחת מהן היא שבתודעה הכללית, בוודאי בציבור הדתי לאומי וגם הציבור הדתי לא לאומי כולל הספרדי, היצירה התורנית של חכמי ישראל בארצות האיסלאם בדורות האחרונים היא נשכחת ואינה מהווה חלק מעולם הלימוד ותכנית הלימודים והרבה פסיקות מאוד מעניינות של הרבנים הללו אינן חלק מהאופק התרבותי של הציבור היהודי דתי בישראל וזה מאוד חבל כי יש שם דברים מאוד מעניינים וחשובים דווקא לימינו".

פרופ' זוהר מציין שבארון הספרים ההלכתי הספרדי יש לא מעט דגשים וכיוונים שונים מהרגיל, "אבל כאן יש את שאלת הביצה והתרנגולת כי הר"מים והרבנים לא למדו זאת וכך הם לא יכולים ללמד זאת".

ההשערה הנוספת שמציג זוהר להשכחת הפסיקות הללו היא ש"היות שאנחנו בישראל שקועים מאוד, מסיבות מובנות, במאבק בינינו לבין עמים אחרים, לבין הסביבה העוינת, ויש לנו תחושה שהעולם כולו נגדנו, הדבר הזה מביא אותנו לראות את הדברים בפרספקטיבה מאוד ייחודית שבה אנחנו לבד וכל העולם מהעבר האחר בעוד שתשובות ופסיקות כמו זו של הרב סקאלי והרב עוזיאל ומגוון רחב של פוסקים אמרים שזה אמנם נכון אבל כולם בני אדם נבראו בצלם ויש לנו הרבה מהמשותף והדבר צריך לבוא לידי ביטוי בחינוך ובהלכה. לפעמים המאבק היומיומי משכיח מאיתנו את הצד הזה".