הטעות שחרצה את גורלה של מרגלית גמליאל ז"ל

זהו סיפור קורותיה הקשים של מרגלית גמליאל, קשישה ערירית שנפטרה היום לפני 11 שנה לאחר ייסורים קשים והקרבת כל שהיה לה.

שמעון כהן , ו' באדר תשע"ה

הקבר של מרגלית גמליאל ז"ל
הקבר של מרגלית גמליאל ז"ל
צילום: אפרים הולצברג



טוען....

ביומן ערוץ 7 הביא אפרים הולצברג את סיפורה העצוב של מרגלית גמליאל בת אברהם, קשישה שנפטרה ערירית לפני 11 שנים והיום, יום ו' באדר, יום היארצייט שלה.

את מרגלית ז"ל הכיר הולצברג במסגרת ביקוריו בבית החולים למצורעים שם שהתה במשך למעלה מארבעים שנה בעקבות טעות באבחנת רופאים מיד כשעלתה ארצה, טעות שעלתה לה בהידבקות במחלה עד שנפטרה ערירית כשרק מניין אנשים שהגיעו לקריאתו של הולצברג מלווים אותה למנוחתה כ'מת מצווה'.

במוצאי שבת ו' אדר, קרע הרמקול של קלצקין את האוויר ברחובות גאולה, מאה שערים וזיכרון משה, בקריאה: "הלווייתה של מת מצווה, הנפטרת מרגלית גמליאל בת אברהם, תצא בשעה עשר וחצי הלילה, מבית ההספד להר המנוחות. הלווייתה של מת מצווה..." כך תמה מסכת גבורה וייסורים של נערה יתומה שעלתה ארצה מתימן בעליית "מרבד הקסמים" בהיותה בת 16 כשבידה ספר תורה קטן שעבר במשפחתה מדור לדור.

כאשר נגעו גלגלי המטוס בארץ, ופקידי הסוכנות מיינו את העולים החדשים מתימן, לקחו ממרגלית, "למשמרת", את ספר התורה, ואותה לקחו לבדיקה רפואית גורלית. הרופאים קבעו בטעות שמרגלית חולה בצרעת ושלחו אותה לבית החולים למצורעים בטלביה, ושם נדבקה במחלה.

רבי אריה לוין זצ"ל, הצדיק הירושלמי, היה היהודי היחיד שהעז כזכור לבקר בבית החולים במשך שנים רבות. רבי אריה היה מגיע בראש השנה ותוקע בשופר עבור החולים שנענו לו בהתרגשות רבה. הולצברג מספר כי לפני עשרות שנים היה מי שחשב לחתן את מרגלית עם חולה אחר, מבוגר ממנה, משה בן יצחק (ז"ל), אך המהלך לא צלח. מרגלית השלימה עם מר גורלה, שלעולם לא תתחתן ולא תחבוק בן בזרועותיה. היא חסכה פרוטה לפרוטה מכספי הביטוח הלאומי עד שהיה בידה די סכום כדי לשכור סופר סת"ם תימני שכתב עבורה ספר תורה שהוכנס אחר כבוד לקראוון בקרית ארבע היא חברון. שמחתה של מרגלית על הכנסת ספר התורה לא האריכה ימים ובשריפה שפרצה בקראוון נשרף ספר התורה של מרגלית.

מצבה הרפואי של מרגלית הוחמר. מחלה קשה תקפה אותה. אצבעות ידיה ורגליה נפגעו ממחלת "הנסן", ובמוחה התגלה גידול. כשנודעו הדברים החליטה מרגלית לכתוב ספר תורה נוסף שיהיה לה כילד. היא פנתה לביטוח הלאומי וביקשה הלוואה. 'כיצד תחזירי את הסכום?' שאלו אותה והיא השיבה 'תשעבדו את כל תקבולי הביטוח הלאומי שלי עד סוף ימי!!'.

כך נכתב ספר תורה שני שהוכנס לבית כנסת באחד הישובים שליד ירושלים, לשמחתה של מרגלית. הולצברג מספר כי באחד מביקוריו אצל מרגלית, כמידי יום שישי לפני כניסת השבת, היה עד לדו-שיח בינה לבין אחת המטפלות החילונית: "מרגלושה, איזה שטות עשית שוויתרת על כל כספך בשביל ספר תורה - כעת את גורבת גרביים קרועות, ואין לך אפשרות לקנות חדשות", שאלה אותה המטפלת והיא השיבה מיד: "את הרי יודעת שאני אישה ערירית, וכי מה רצית שאשאיר אחרי? זוג גרביים מפואר??? אני משאירה אחרי ספר תורה - זה הילדים שלי!" האחות שנפעמה מהתשובה רצה וקנתה לה, מכספה, זוג גרביים חדשות לשבת.

עוד מוסיף הולצברג ומתאר כיצד בסעודה שלישית במחיצת הרב אלישיב סיפר לו על מרגלית וספרי התורה שלה. "התלהבתי, העזתי ואמרתי: "כמו שיש מושג "חתן תורה", מרגלית היא "כלת תורה"! והרב הנהן בראשו".

לימים, כשנסגר בית החולים "הנסן" למצורעים הועברה מרגלית, עם אנטיביוטיקה מיוחדת למניעת הדבקה, לבית-אבות בעיר. שם, באירוע מוחי קשה איבדה את הכרתה לשנתיים והוזנה ע"י זונדה. עקב זיהום אושפזה ב"שערי צדק" למספר שבועות ומצבה התדרדר. ביום ו' באדר לפני 11 שנים קיבל הודעה קצרה ובלתי ברורה בטלפון שהבהירה לו כי הגיעה העת לברך ברכת "ברוך דין האמת".

הולצברג מספר כי מאחר ומרגלית הייתה ערירית "חששתי שלא אשיג מניין ללוויה, ולכן בקשתי להכריז ברמקול על "מת מצווה", בתקווה שהציבור יגיע. רק שלושה חסידי גור שמעו את הכרוז המכריז "מת מצווה" ובאו לבית ההספד בבגדי השבת המבריקים והספודיק לראשם. הם נותרו עד סתימת הגולל.

"אנשי "חברא קדישא" ביקשוני להספיד. עמדתי נרגש ואמרתי: "בורא-עולם, למרגלית הצדיקה לא היו אף פעם שום טענות אליך על מר גורלה, וקיבלה את הדין באהבה, כך אתה, בורא-עולם שלא תהיינה לך טענות על בניך, בזכות מרגלית הצדקת שמסכת ייסוריה תמה, ואשר בייסוריה הנוראים הגנה בודאי על הדור, תאמר לצרותינו די".

את סיפורה של מרגלית מספר הולצברג בין השאר על מנת שכל אחד ואחד מאיתנו יזכור את קבלת הדין המוחלטת שלה, ללא פניות וללא טענות, על אף עשרות השנים ששהתה שלא בצדק בבית החולים למצורעים, ומתוך כך ייקח כל אדם לליבו את הפרופורציות הנכונות להתייחס לצרותיו הוא.

עוד הוא מעיר ומספר כי מצא לנכון להזכיר את הסיפור הישן על מנת לציין כי באחת הפעמים שבהם הגיע לבית החולים למצורעים לקחה אותו אחת האחיות הקשישות שבמקום אל גן העצים התנ"כיים שמאחורי בית החולים והראתה לו מקום שבו, כך סיפרה, נקברו כמה מהמצורעים שהלכו לעולם ואנשי החברא קדישא חששו לעסוק בהם, עטפו אותם בסדין ובסיד וקברו אותם. הולצברג מבקש להביא לידיעת הציבור את דבר ליום שבו אולי יהיה מי שירצה לבנות במקום מבלי לדעת מה מצוי במקום. זאת מעבר, כמובן, לבקשתו האישית מכל שומעי וקוראי הסיפור ללמוד משנה לעילוי נשמתה של מרגלית גמליאל בת אברהם ז"ל.