הדרך לירושלים משובצת בשקדיות פורחות, כאלה שלא הודיעו להן עדיין שיום חגן כבר עבר. שמחת הפרחים המפיחים חיים בענפים העירומים מתערבבת עם הקרב שניטש בין העננים לשמש. בינתיים תיקו.
אצל אפרת רזאל המערכה מוכרעת מראש. "אני לא איזה אופטימית כזאת שלא נופלת לייאוש. לפעמים יש דברים קשים, אבל העניין הוא להילחם בזה. כשיש ייאוש - להיאבק בו עם אמונה".
רזאל חובקת דיסק חדש בשם 'תקוותי' ששמו מסמל את המסר העיקרי שבו, וגם בת חדשה, שביעית במספר, בשם רות אשירה. הגיטרות התלויות בכניסה ובסלון של בית רזאל, כמו גם הפסנתר שמצליח להידחק לסלון, מעידים על מקומה של המוזיקה בבית הזה. החיוך של אפרת מעיד על השמחה שבו.
לשיר בחדר הסגור
'תקוותי' הוא הדיסק השני של אפרת, שהגיע לעולם אחרי שבע שנים ותהליך אישי ופנימי. את האלבום הראשון, 'אם נתת בי טוב', היא הוציאה ממקום מהוסס ולא בטוח ביצירה שלה, ובעיקר כתוצאה מנדנודים בלתי פוסקים של חברות. "הן היו שולחות לי מדי פעם סמ"ס בסגנון 'מה עם דיסק?', וחוזרות ואומרות לי 'את חייבת להוציא דיסק'". רזאל לא הייתה צריכה לשבת ולהפיק מעצמה חומרים חדשים. אלה נכתבו אצלה מגיל צעיר ובאופן טבעי. "הייתי מגיעה הביתה, סוגרת את החלונות והדלת ורק אז מנגנת ושרה". אל החדר פנימה הורשו להיכנס רק שלוש אחיותיה (יש גם אח אחד, אבל הוא לא בעסק), והמוזיקה שלה הייתה פרטית. "בכל פעם שדיברו איתי על אלבום, אמרתי: מה זה קשור אליי? זה שלי בבית, גג לאחיות שלי. אין סיכוי שאני יוצאת עם זה החוצה". אבל לאט לאט סוד המוזיקה שלה התגלה לחברות. אחת הדוחפות המרכזיות הייתה חברה שעשתה איתה ביחד תקופה בשליחות ברוסיה. "היא אמרה לי: זה לא שלך, אלה שירים שאת צריכה להשמיע לעולם".
אחרי הרבה הפצרות, שכנועים ועיכובים, יצא לאור הדיסק 'אם נתת בי טוב', כותרת שנגזרת מהמשפט המלא: "אם נתת בי טוב, תן לי להשמיע אותו לעולם". "וזה המסר: לכל אישה יש את הטוב שלה והיא צריכה להוציא אותו. הרבה פעמים חשבתי שאני לא רוצה את השירים האלה שמגיעים אליי פתאום, אני רוצה להיות נורמלית. והרבה נשים חוות את זה. אישה אחת כתבה לי שהשיר הזה השפיע עליה להביא לידי ביטוי את כישרון הציור שלה".
באלבום ההוא יש גם שיר על ציפייה. "חברה שהייתה רווקה המון שנים הגיעה אליי, ישבה ובכתה. באותו הזמן אני הייתי בהיריון הארוך בהיסטוריה, והמסקנה הייתה שנשים כל הזמן מחכות: הן רוצות לגדול, ואז שיהיה להן חבר ואחר כך להתחתן ואחרי זה ללדת ילד, ובהמשך שהילד יגדל ואז שיתגייס ואז שיתחתן. נשים הן תמיד בחיכייה, בציפייה לי‑ה, לישועה". היא חיברה שיר על הציפייה הזאת, ונשים התחברו אליו. "מישהי סיפרה שהיא חיכתה המון זמן לילד ובכל חודש היא ישבה עם השיר הזה והוא ניחם אותה".
האלבום ההוא, שנכתב ממקום מאוד אישי, דיבר אל הרבה נשים. "כשהבן הבכור שלי היה בן שנתיים, חיברתי את השיר 'אל הנער הזה התפללתי' שמופיע גם הוא באלבום הזה. פעם ניגשה אליי אמא של ילד בן 18 כשהיא בוכה ואומרת 'כל כך הזדהיתי עם השיר הזה, הבן שלי עומד עכשיו להתגייס'. אבל אני כתבתי את השיר על תינוק שכל החיים עוד לפניו".
איך הרגשת עם העובדה ששירים שהם כל כך שלך, נגעו בנפשן של נשים אחרות?
"זה הפתיע אותי. זה באמת היה כל כך שלי, של אפרת, הילדה הביישנית שסוגרת את הדלת. ואז גיליתי שזה לא רק שלי, וגם שאני לא כל כך ביישנית".
אל ההופעה הראשונה, שהתקיימה בסלון של אחד הבתים בנחלאות, ליווה אותה בעלה, אהרן. "הוא הרגיע אותי ואמר לי 'תגידי לעצמך: אני שליחה פה. יש לי שליחות להעביר'". המילים האלה הרגיעו מעט את ההתרגשות ובכל זאת, כשהגיעה למקום וראתה "מיליון בנות יושבות צפופות בסלון", היא רצתה לעשות אחורה פנה ולברוח. "אחרי ההופעה הזאת הרבה בנות דיברו ואמרו שהן מרגישות שיש צורך בעולם הנשי שלנו לשמוע שירים".
רזאל מייעדת את המוזיקה שלה לאוזניים נשיות בלבד. בעוד בעלה המוזיקאי יכול להגיע ל‑100 אחוז חשיפה, היא מצטמצמת מראש ל‑51 אחוזים מהאוכלוסייה. האם זה מפריע לה? "אני מרגישה שהשירה שלי פונה לנשים ויותר מתאים לי המקום הזה, הנישה הזאת. היום, בניגוד ללפני שבע שנים, אני כן רוצה להגיע ליותר נשים. אני מרגישה שיש לי מה להגיד ושאני רוצה להגיד אותו. אני מאוד במקום של אמונה ותפילה, ואני אומרת לקב"ה שיוביל אותי למקום שאני צריכה להיות בו".
טלפון במתנה ליום ההולדת
אפרת נולדה לפני כמעט 39 שנים בבית שיש בו הרבה מוזיקה. האב חזר בתשובה דרך ניגוני קרליבך וניגונים חסידיים, והוא שומע את כל סגנונות המוזיקה. האם, יפה גולדשטיין, שכתבה בעבר ב'הצופה', מנגנת בחליל. כילדה היא הרבתה לשמוע מוזיקה ישראלית, "מתי כספי וכאלה", אבל לא למדה אף פעם נגינה בצורה מסודרת. ההשכלה המוזיקלית שלה התמצתה בכך שלימדו אותה לנגן "שם הרי גולן" בגיטרה. "אמרו לי: אם תדעי לנגן שיר אחד, תדעי הכול", וכך היה. מאז היא לא נפרדת מהגיטרה, אבל חולמת שבעלה יממש את ההבטחה מראשית נישואיהם, ללמד אותה לנגן בפסנתר. "אני עדיין מחכה". הילדים, אגב, לומדים פסנתר כחלק מתפיסת החיים של ההורים. "זה כלי לבטא את עצמם, וחשוב שהוא יהיה להם".
את אהרן רזאל הכירה בדיוק בחודש אדר לפני שתי שמיטות. "תכתבי את הסיפור הזה, זה פרסום הנס", היא מבקשת. כל סיפור אצלה הוא קצת מומחז, היא משנה את קולה בחינניות ומחקה את הנפשות הפועלות. "זה היה במוצאי שבת של פורים משולש. הייתי בת 24 ואמרתי 'אני חייבת את הבן זוג שלי. אני לא יכולה יותר להסתובב בעולם לבדי'". כשחברה הגיעה אליה וקראה לה לבוא למסיבת פורים, רזאל סירבה. רק אחרי הפצרות היא התרצתה ואפילו התחפשה לרות המואבייה. בדרך למסיבה הן קפצו לביתה של אחת החברות שכבר נישאה. "בגלל הפורים הארוך, כולם כבר היו שיכורים כמה ימים, ובעלה של החברה שראה אותי לבושה בלבן אמר 'השנה את כלה!'".
אותה חברה נתנה להן טיפ ואמרה שליל פורים בחצות היא שעת רצון מיוחדת, "וכל הפושט יד נותנים לו. אז לבקש בחצות מה שאנחנו רוצות". רזאל נצרה את העצה בלבה, והמתינה לשעת חצות. הן הסתובבו בכמה מקומות עד שמצאו את עצמן במסיבת בנות. הזמן רץ ורק בשלוש לפנות בוקר היא גילתה לחרדתה ששעת חצות כבר עברה. "אמרתי: לא נורא. כל שעה היא שעת רצון. יצאתי החוצה והתכוונתי להתפלל. פתאום עוברים מולי שלושה שיכורים. אחד מהם היה אהרן. גם הוא היה שיכור שלושה ימים, הוא מחמיר בעניין הזה. איתו היו שני חברים, אחד כהן ואחד לוי, והוא ביקש מהם שיברכו אותו שימצא את הזיווג שלו. הם אמרו לו: מה תצעק אלינו? הנה האישה שלך. הוא ניגש אליי ואמר: הם אומרים שאת הזיווג שלי. אמרתי לו: אתה שיכור. הוא אמר: שיכור אותיות כשר".
מהסיטואציה המוזרה הזאת התגלגלה שיחה עמוקה על השמחה ועל מהותו של חג הפורים. "הייתי למודת דייטים, השאלות הרגילות של מה את עושה, כמה אחים יש לך וזה, ופתאום התחילה שיחה אמיתית. הוא לא ידע מי אני, הוא לא ידע איך קוראים לי, הייתי מחופשת, הכול היה מאוד פורימי כזה. זו הייתה שיחה מאוד נעימה. אם באותו רגע היו אומרים לי: תתחתני איתו, הייתי אומרת כן. אבל פתאום החברים שלו הגיעו והחברה שלי באה והם הפרו את הקסם".
מבחינתה הסיפור היה מתנה לפורים ולא יותר. אבל כמה ימים אחר כך חל יום הולדתה, והיא ביקשה מה' מתנה ליום ההולדת: את בעלה המיועד. וה' חילק מתנות. "איך שהתחיל היומולדת - טלפון. אהרן היה על הקו". מתברר שהוא ניסה לברר את שמה ואת הטלפון שלה מאז הפגישה ההיא, וגם הצליח. "ואחר כך כבר היה ממש אביב".
ביומיום אפרת היא מרפאה ביצירה והבעה ומדריכת כלות, וגם רעיה של מוזיקאי שלפעמים לא נמצא בבית לילה אחרי לילה, וכמובן אם לשבעה, הגדול שבהם עוד לא חגג בר מצווה. כלומר רגעי הפנאי שלה ספורים.
איך יוצרים בתוך כל השטף הזה?
"אני כל הזמן יוצרת. זה מין כורח שלי. אם יש משהו שמציף אותי ומשפיע עליי, אני לא אשקוט עד שזה ייצא. בין הכביסה לכלים אני הולכת רגע לחדר, מקליטה את השיר ברשמקול שבטלפון שלא יברח, וחוזרת". את הילדים היא מרדימה עם גיטרה, "ולפעמים זה לוקח הרבה זמן", אז לפעמים גם שם נולדים שירים. ככה יצא למשל השיר על בתה רוני, שלא הפסיקה לשאול את אמה מי ישמור עליה, ומשם נולד שיר על אמונה. אז כן, היא חושבת שאולי לפעמים דברים מתפספסים בין לבין, אבל מצד שני יש את העושר ומלוא החוויות שמזמן בית מלא בניסיון חיים, ובהמולה שבאה לידי ביטוי ביצירה.
הצוואה של רותי
מאז הדיסק הראשון ועד היום רזאל עברה תהליך. נראה שהתגובות החמות שקיבלה בעקבות האלבום ההוא חיזקו אותה והביאו אותה למסקנה שיש לה מסר להעביר. הדיסק הנוכחי 'תקוותי' יצא בכוונה תחילה ומתוך רצון להגיע לאוזניהן של כמה שיותר נשים, והנושא שלו הוא כשמו, תקווה. "הייאוש הוא כמו יצור שבא אלייך ואומר לך, ולא משנה על מה, שהוא צודק ושכדאי לך להתייאש: שלא תתחתני, שלא תהיי אמא, שלא תצליחי בעבודה. והמקום שאני מנסה להביא בדיסק הזה הוא: בואו לא נאמין לו, בואו נראה שהוא לא צודק".
כולנו כבר שמענו את המסר הזה באיזשהו מקום. השיר של רבי נחמן לפיו "אם הגיע זמן קשה רק לשמוח יש" מושר כבר שנים רבות בפי כולנו. אבל רזאל מביאה את הדברים מעומק לבה, מניסיון חיים ואחרי שהגיעה אל סף ייאוש בעצמה. "לפעמים אתה באמת נפגש עם דברים שנגמרים", היא אומרת ומכוונת אל חברת הילדות שלה, רותי פוגל, שנרצחה יחד עם בעלה ושלושה מילדיה באיתמר בדיוק לפני ארבע שנים. "גדלתי עם רותי. היא הייתה איתי בבית הספר ובאולפנא והייתה מאוד אהובה. היינו חבורה. פעם נסענו לטבריה לכמה ימים ופעם לחיפה. יש לי זיכרונות מאוד חזקים מהמקומות האלה. אני אמנם שרה על זה שלא ניתן מקום לייאוש, אבל המוות והאופן שבו הדברים קרו היו ממש מזעזעים. זה ממש ריסק אותי".
אחת מבנות הכיתה שנסעה עם רותי כמה ימים לפני הרצח, סיפרה שרותי שאלה אותה אם היא אומרת תודה על כל מה שיש לה. "כשמסר כזה בא ממי שאחרי כמה ימים כבר לא הייתה בין החיים, זה כמו צוואה חזקה כזאת. רותי הייתה דמות מאוד משפיעה וחזקה, במקום לא מתפשר ועוצמתי, וביחד עם כל זה היה הרבה צחוק. ואז את שואלת: מה עושים כשמגיעים למקום הזה של ייאוש אמיתי?". את השאלה הזאת היא מעלה מחדש בכל הופעה, ומאזינה לתשובות שעולות מן הקהל. "ואני אומרת לקוות שוב. קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'".
השיר המקסים שרזאל כתבה לזכרה של רותי כבר בדרך להלוויה, לא במקרה נבחר להיות הסינגל הראשון מתוך האלבום. 'אל אשר תלכי אלך' לא משופע בתקווה, אבל לצד הגעגועים יש בו מסר של חיים, של המשך המורשת שהתוותה רותי פוגל בחייה.
שיר אחר באלבום הוא 'פתח חדש לאינסוף', שנכתב בעקבות מפגש עם הומלסית שהפכה למכרה ותיקה. היא מגיעה מדי פעם למשפחת רזאל, מקבלת מה שמקבלת ומחליפה מילה או שתיים עם אפרת. "יום אחד היא סיפרה לי שהיא הולכת לפתוח עסק, למכור סנדוויצ'ים בשוק", מספרת רזאל ונכנסת לדמות, "היא תיארה לי איך היא תקנה סלסלה ובד משובץ ותשקיע בכל סנדוויץ'. היא הייתה ממש באורות ואמרה לי שזה יצליח". האישה חזרה רק כעבור תקופה ארוכה וסיפרה שהמשטרה קנסה אותה משום שלא שילמה על רישיון עסק, ומכיוון שלא היו לה 2,000 שקלים לשלם היא ישבה בכלא. "היא סיפרה שהיה לה מאוד קשה. רק משהו אחד עודד אותה: שמישהו כתב על הקיר בבית המעצר: רק שתדע שה' איתך. היא ביקשה מאיזה שוטר עיפרון וכתבה 'אחי, עודדת אותי'". האישה יצאה מהבית ורזאל הנדהמת נשארה עם הסיפור לבד. "אמרתי לעצמי: איך זה יכול להיות? היה פה חלום והוא נהרס. היא כל כך מעלובי החיים, למה זה לא הסתדר לה? לקחתי את הגיטרה ויצא מזה שיר".
בשיר הזה השתלבה לה באופן טבעי שורה שכתבה אחותה, חן באר משה, על מקום מסוים בירושלים שמי שרואה אותו מרחוק רואה חומה, אבל מי שמתקרב אליו רואה שבעצם קיים בו פתח. "במקום שישנו קיר, יש פתח חדש לאינסוף. היא כתבה כמשל לחיים", ורזאל לקחה את התקווה בשתי ידיים, ושתי האחיות יצרו מזה שיר.
דיסק משותף? לא באופק
האחיות לבית גולדשטיין מופיעות יחד. חן כותבת שירים בזכות עצמה ושרה עם רזאל, הללי דקל חן על החליל וטלאור סגל על כלי ההקשה וגם רוקדת. לכל אחת טמפרמנט אחר וכל אחת מביאה איתה אל הבמה את עצמה. לא תמיד מאמינים להן שהן אחיות ביולוגיות, "אבל אנחנו כן, וזה מדהים. זה לקחת את מה שהיה שם בחדר, בילדותנו, ולהעלות אותו על הבמה. גם בינינו זה יוצר שיח אחר".
בניגוד לאחיותיה, עם אהרן בעלה היא הופיעה רק פעמים ספורות. אבל בכל הקשור להוצאת האלבום היא מכריזה בצורה ברורה ש"בלעדיו זה לא היה קורה". הוא עזר בבחירת השירים, עשה תיזמור לרביעיית המיתרים וגם ניגן בה, ובעצם הפיק את הדיסק. "הוא היה שותף לאורך כל הדרך. זה סוג של מתנה. אני במקום של היצירה, בשטף החיים, והוא העמיד את הכול על הרגליים".
למרות שמוזיקה היא שפה ששני בני הזוג מדברים בה, ויש ביניהם הערכה מקצועית הדדית, הם יוצרים בצורה שונה לגמרי. לפעמים היא עוזרת לו בכתיבת המילים, אבל בעוד אצלה לימוד הנגינה היה ספונטני וכך גם כתיבת המילים, אצל אהרן, המלומד במוזיקה ובעל התארים בתחום, יש ישיבה מסודרת על עניין היצירה, כתיבה ומחיקה ושוב כתיבה ורצון לדייק. לכן האפשרות שייצרו יחד דיסק שלם מן המסד ועד הטפחות נראית רחוקה, לפחות כרגע.
עם גיטרות ופסנתר, ושני הורים יוצרים, ודודים ודודות שבעניין, הדמיון מיד מסדר את חבורת החמודים לבית רזאל שנשקפת מהתמונה על הפסנתר בעמידה של חבורת זמר, עם קולות וליוויים.
אבל רזאל עוצרת את הדמיון באיבו. "הם כן אוהבים לשיר, הם חורשים עכשיו למשל על הדיסק 'צמאה'. אבל לפעמים אנחנו מתחננים בשולחן השבת שלנו שישירו ומבטיחים שמי שישיר יפה שלושה שירים יזכה במנה אחרונה שווה. מדי פעם יש לנו נחת, אבל זה לא מקהלת רזאל, ממש לא".
לפני שאנחנו נפרדות, היא חוזרת על רצונה להפיץ כמה שיותר את המסר על כך שאין ייאוש בעולם. "אני מאמינה שגם הוא תוקף אותך, אם תשירי 'אין ייאוש בעולם כלל'", היא שרה כדי להדגים, "אז יש לך מה לענות לו, את יכולה לבטל אותו. וגם אם יש דברים שמפילים, את תקומי מזה".
אני יוצאת את בית רזאל שבנחלאות הקסומה ורואה שהשמש דווקא ניצחה ופיזרה את העננים, לפחות עד המערכה הבאה. הדיסק החדש שבידי מתחיל להתנגן באוטו ולפזר ערפילים, גם את אלה הפנימיים.